לכו תזדיינו, בלעדיי

קצצתי וטחנתי ירקות ופירות ארורים כדי לנסות לשקם את גופי המתפרק וגווע.
הגב שלי קרס באמצע וחשבתי לי שאין לי עמוד שדרה, שוב.
הייתי חייבת לשכב כדי להקל עליו, 
ואז הכה בי המשפט הבא שעצרתי כל כך הרבה זמן:
שוב עוזבים אותי.
ואז:
שוב לא רוצים להיות אתי ואני לא יודעת אפילו למה.
אף אחד לא רוצה לאהוב אותי.
אף אחד לא רוצה להישאר, ואני אפילו לא מבינה למה.
אף אחד לא אומר לי באמת.
אז למה לנסות שוב?
הוא אפילו לא אמר למה, מה רע בי באמת שאי אפשר אתי.
ואז בכיתי סוף סוף, פעם ראשונה מאז שזרק אותי.
אני לא מבינה דבר אחד:
אני אוהבת את עצמי מאוד, אחרת לא היו מתאהבים בי כל כך.
כשאני אוהבת מישהו אחר זה רק משום שאני אוהבת אותי, אחרת לא הייתי יכולה.
איך זה שאני מבינה מזה שברגע שאני אוהבת כל כך מישהו אחר אני שוכחת לאהוב אותי?
בשנה שעברה אהבתי את עצמי כל כך, אז עזבתי.
השנה אהבתי אותי כל כך, אז חזרתי.
והנה נעזבתי.
אני לא מבינה את זה יותר.
לא רוצה להבין.
לכו תזדיינו, כל הגברים.