סצינת הפתיחה הנהדרת הזאת של הסרט "השור הזועם" מציגה את הסיפור המלא של המתאגרף כבר בהתחלה.
לכאורה, הוא הרי בזירה שבה הוא אמור לנצח יריב אחר ולגבור עליו.
הלכה למעשה כל הסיפור האמיתי שלו מוצג מייד: הוא נלחם כל חייו בעצמו, ומשום כך באחרים ובסיפור שלו עליהם.
בסרט הוא מפסיד שוב ושוב במלחמות הפנימיות שלו ומגיע לאן שהוא מגיע באשמתו.
אשמה היא מילה כבדה שרובצת על כולנו, אבל אני יכולה לדבר רק על האשמה שלי.
האשמה שירשתי והאשמה שהנחתי לה לסרס את מי שאני בכל עניין שהוא.
לא יודעת למה, אבל אשמה היא חלק מהגנטיקה של כולם.
איש איש והגנטיקה שלו.
לאמא שלי היה סיפור אהבה נהדר עם גבר פרוד.
אין לי ספק שהיה ברור להם שהוא יתגרש בסופו של דבר כי אשתו חיה מעבר לים והוא נלחם בה לקבל גט.
בסופו של דבר אשתו ניצחה במלחמה מלוכלכת מאוד שעירבה גם אותנו, הילדים,
ואמי ואהובה נאלצו להיפרד למרות האהבה העמוקה ביניהם.
אני זוכרת רק דבר אחד מהסיפור הזה, מלבד זה שאשתו שהתנכלה לאמי: הוא התוודה בפניה שהיה מאוהב בה שנים עד שהעז לנסות,
וסביר להניח שגם זה משום שידע מה מצבו ורצה לתת לה את הטוב ביותר.
הסיפור שלהם היה פומבי, לא נסתר כמו שלי, אבל סביר להניח שגם אצלי קיוויתי שהאהבה תנצח,
למרות שכבר ויתרתי על כל הציפיות ועל כל הדרישות למינימום.
מה שלא לקחתי מאמי זה את העובדה שהיא ידעה מה שמגיע לה ולא ויתרה עליו.
זה שיעור שעליי ללמוד ממנה.
השיעור על אשמה שאני לומדת מתחיל ונגמר באהבה, ולכן אתמקד בזה כעת, ברשותכם.
האשמה על עצמי כבדה לא משום שלא היה פנוי אליי.
לקח לי זמן להבין שהוא לא היה פנוי אליי גם אם לא היה נשוי.
זה הסיפור שלו עם עצמו.
האשמה שלי היא על כך שסיפרתי לעצמי סיפור על אהבה כפי שרציתי שתהיה,
וכשהיא לא התממשה אני כועסת בראש ובראשונה על עצמי, משום שאני נכנסתי לשם במודע.
זה לא משנה כמה אני כועסת עליו כעת, סוף סוף, על כך שפגע בי, כי הפגיעות הן תמיד הדדיות בסופו של דבר.
כשזה מגיע לאהבה זהו הדבר הכי יקר שאנחנו יכולים או רוצים לתת, ואנחנו נילחם על זה כשזה נלקח מאתנו.
היום אני יודעת שאנסה לשכנע כל מי שאני אוהבת לא לוותר עליי, וזה טבעי, ואין סיבה להרגיש אשמה על כך.
זה קורה לכל אחד כמעט עד נקודה מסוימת שבה מרימים ידיים.
הרמתי ידיים ברגע שבו הבנתי הכל, ברגע שבו הבנתי שאין שום סיבה להשפיל את עצמי ולזחול בתחנונים.
אני מרגישה אשמה כלפי עצמי על שהגעתי לכך, ולא משנה עד כמה החולשה האנושית הזאת מובנת וטבעית.
אני מרגישה אשמה על היותי אנושית.
לעומת זאת, האשמה היא יסודו של כל שקר שאנחנו חיים בו בפחד מפני המציאות.
אנחנו מתאגרפים בעצמנו ומשא האשמה הזה כבד כל כך עד שהוא הופך בלתי רלוונטי לחיינו,
עד שהוא מכריע אותנו ומאכל כל חלקה טובה בנו,
מבזבז את משאבינו על כל מה שאינו נחוץ לנו כדי להסוות את הכאב הגדול מכולם.
איפה אני מתחילה להבין ולסלוח לעצמי?
אני מסרבת להמשיך לשקר לעצמי ולחיות בפחד מעצמי.
אני מסרבת להמשיך לשאת בנטל האשמה על היותי מי שאני,
על אהבתי לאנשים, על נפלאותי, על נהדרותי, על תכונותיי, על משאביי,
על מצוינותי, על חכמתי, על תבונתי, על כישרונותיי,
על מתנותיי לאדם ולו, על ניסיונותיי לכבד את הזולת ולא לפגוע בו,
על ההדדיות שאני דוגלת בה, על ההגינות שלי, על דרישתי להגינות כלפיי,
על התקשורתיות שלי, על היכולת שלי ללמוד, להתפתח, להשתחרר, לצמוח,
להיות גמישה, לקבל, להתקבל, לדבר, להישמע, לאהוב, להיות נאהבת,
להיות נחמדה, לכעוס, להיות רעה או טובה, לדרוש לעצמי אהבה ולכעוס כשהיא נגזלת ממני,
לכעוס כשאני מרגישה מרומה, להקשיב ברוב קשב לאנשים ולהבין אותם,
לשמוע את הסאב-טקסט שלהם ולהתייחס אליו, לחשוב על עצמי ולספק את צרכיי.
אין לי שום סיבה להתנצל על כך שאני רואה את עצמי ואני לא מתכוונת עוד להרגיש אשמה על שאני מי שאני,
על כך שאני יודעת לבטא זאת, על כך שאני במקום אחר מאלה שפגעו בי ולכן נשארו מאחור.
אני סולחת לעצמי על כל האשמה שנשאתי כל חיי, ומתחילה לשחרר את המטען החורג הזה לאט לאט,
מבלי להתאהב בו, מבלי לחבוט בו באגרופיי, מבלי להיקשר אליו עוד, מבלי להביא אותו למערכות היחסים שלי,
מבלי להתאהב בגיליון ההרשעות המדומות שלי, מבלי להיות אשמה באמת אלא רק בדמיוני,
בזירה ההיא שבה אני לבד עם הסיפורים שאני מספרת לעצמי.
אשמה אינה רלוונטית יותר לחיי. אני לא מתחרטת על שאהבתי. אני לא מתחרטת על החוקים שפרצתי.
אני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי.
אני לא כועסת יותר על מה שעשיתי מתוך אהבה.
עשיתי מה שעשיתי כי זה מה שידעתי.
היום אני יודעת הרבה יותר טוב מכך ולכן אעשה אחרת ולא אחזור על אותן טעויות.
לא אפסיק לאהוב, בראש ובראשונה את עצמי.
לא ארגיש יותר אשמה על מי שאני ומה שאני חיה, מה שאני מביאה ומה שאני מקבלת.
אני מה שאני, ואני לא מושלמת וגאה בזה מאוד, בלי שום טיפת אשמה.
הלוואי וגם אני אוכל ללא להרגיש אשמה על מישאני
השבמחקואת... ככל שקורא יותר - קסמים ממך
אני חושבת שזה עניין של רצון, קודם כל. אחר כך זה כבר עניין של הרגל, עבודה על עצמך כדי לא ליפול שוב למלכודת הזאת. אשמה היא מלכודת. נורא כיף לנו להתקרבן ולהרגיש אשמה. בהצלחה ותודה.
מחק