יש לי הרגשה שאת הסליחה המובנת מאליה מכולן אני צריכה לשמור לסוף, כי רק אחר כך אבין למה.
אבל אני מתחילה בזה וממשיכה לומר לי אותה כל יום עד שאקלוט ואבין ואפנים ואטמיע.
הכי קל לי לשכוח מהגוף שלי, לא יודעת למה.
ואני לא מדברת על אכילה ומשקל עודף, אלא על כל המכלול.
זה שכל כך היה קשה לי לשלב בו אהבה מעצמי ומאחרים.
ישנה לא טוב, פעילה לא מספיק כשאני לא במבצע כושר כלשהו.
כבר לא מטפחת את עצמי בגנדרנות כמו שאהבתי לעשות.
הסקס שוב לא טוב ולא מהסיבות הנכונות.
לא מספיק לי לומר שלא לימדו אותי על קיומו, ושלא לימדו אותי לשמור עליו מילדות,
ולכן כל מה שלמדתי אחר כך נעשה במאמץ גדול מאוד, לא טבעי כמעט.
אני לא מסתפקת בזה.
אני מנסה ללמוד שוב מחדש מה שלימדתי עצמי בשנים האחרונות וזנחתי.
ללמוד הרגלים חדשים זה קשה תמיד.
קשה לי היום במיוחד אבל חייב להיעשות.
סליחה מהגוף לא קשורה לאכילה כסיבה לשיפור המצב,
אלא כהבנה שבכוונה סירבתי להזין אותו כראוי, גם נפשית.
זה המובן מאליו, וזה דווקא לא לב הבעיה אלא התוצאה שלה.
סליחה מהגוף על כך שרוב הזמן אני בוחרת, או רגילה, להתעלם ממנו לחלוטין,
כאילו שהוא רכב ישן שמביא אותי ממקום למקום ולא יצירה בפני עצמה.
סליחה מהגוף זה לדעת שהוא בא עוד לפני הנפש, אחר כך בא הכל.
אהבתי, כל מילה נכונה וחקוקה, משהו שתמיד נשכח
השבמחקשתהא לך סליחה לכולך
תודה רבה. הדרך ארוכה אבל אגיע.
מחק