יומן אלול - סליחות 2

במלחמה ההיא, ביום כיפור, אנשים נעלמו מהרחובות כל הזמן, והילדים התבגרו מהר מאוד.

במלחמה ההיא אבא שלי הביא לי סוכריות כתומות וירוקות בתרמילו, 

ואמא הוציאה את מנות הקרב להעשיר את התפריט שחסר מצרכים טריים.

כשהמלחמה נגמרה התחילו להתפרסם רשימות המתים, 

הפצועים, השבויים, הנעדרים, האנשים שאבדו לבלי שוב.
השכנה החדשה מלמעלה ישבה בשחורים כל היום במרפסת, שותקת,
ואמא אמרה שהבן שלה נהרג במלחמה.

כשאבא שלי חזר מהמלחמה ההיא אמא התגרשה ממנו, 
ואני נשארתי עוד יותר לבד, עד היום.

הלכתי והסתחררתי בתוך הכתיבה שלי כילדה, עפתי ושקעתי ועפתי,

כתבתי וכתבתי עד שהפסקתי כי כבר לא יכולתי עוד.

אני לא מבינה את האנלוגיות האלה כשהן לא על הכתב.

אני לא מבינה את הכתיבה הזאת בבשר ובדם.

במלחמה הזאת התחלתי להישאר לבד כבר בתחילתה, כשכבר לא שמעת אותי.

במלחמה הזאת, לקראת תומה, התגרשת ממני בדרכך, 
ואני לא יודעת לאן להמשיך מכאן.

אלול, חודש הסליחות וחשבון הנפש.

סליחה ממך, סליחה ממני, סליחה מחיי.

סליחה לאמא, סליחה לאבא, סליחה לילדים שלא רצו להיות שלי.

יום אחר יום אגלול קצת יותר את חטאיי מטה ואסלקם לאט לאט, 

עד שאגלה את התשוקה שלי מחדש,

עד שאחזור מההיעדרות שלי מחיי, 

עד שאעורר אהבה כלשהי, עד שתחפץ.

אני חושבת שאסור לי יותר להשתמש במילים אהבת חיי, לא משנה עד כמה זה נכון.

אני חושבת שכשלא מאמינים לי, כמו ילדה קטנה, אני עושה דווקא כדי ללכת לאיבוד.

רגליי אינן נושאות אותי עוד לשום מקום.

אני לא יכולה לכתוב מבלי להרוס.

אני לא יכולה לקרוא מבלי לכאוב.

הבית שלי נשבר שוב, ואני צריכה להקימו מחדש.