קיפודי ארל גריי

ביום הארוך ביותר בשנה יש לי שפע שעות אור לאהוב אותך, ועל הדרך לאהוב אותי.

אתה לא אוהב אותי במילים, אתה עושה. את מה שאתה רוצה לומר לי אתה מחביא בבלוג הסודי שלך, פינה פרטית נוספת שאתה מסתיר מפניי.

אתה אוהב לחשוב שיש פינות שלא אגיע אליהן בתוכך, אני נהנית להניח לך לחשוב שאתה מוגן מפניי, שלא אקרא אותך לעולם, שלא אדע את כל הפחדים שלך, את האמונות הטפלות שלך, גם אלה שהתכחשת לקיומן.

אני יכולה לעשות הכל אתך, כשאתה לא כאן.

אתה יכול לעשות הכל אתי כשאתה בא.

לא חזרתי כדי לעזוב, אבל הפעם זה אחרת. זה לא נעכר בעיניי שלי. זה לא מתמעט כלל.

האין-כתובה הזאת הופכת לאהבה מהורהרת יותר, מעוקרת ציפיות, בוגרת ומציאותית יותר.

אהבה מוסרית משום שהלב שלי שלם, רק הגוף מתגעגע אליך כל הזמן, לריח הנשימה שלך.

תגיד לי אתה, מה תקף בעיניך באהבה שהיא נטולת ציפיות?
האם היא מזינה ומטפחת כמו אהבה של פעם, יציבה כמו הרגע שבו הבנתי שאתה שותק כדי לשמוע אותי, כמו שאף אחד אחר לא רצה מעולם?

יום אחד תצטרף אליי לכוס ארל גריי אטית, להיות ליד, יד ביד, יד על ירך, יד בין הרגליים, יד על שד, יד אוחזת בספל תה, ונחה.


יום אחד תאמין לי שאני לא מנסה לשנות אותך ולא תצטנף מפני מחשש שמא אראה ואדע, ולא אלטף את החולשות שלך, את הרכות שלך, קיפוד הררי שלי.

צילום: אילת מריה מיטש

תגובות