ריסטרט

הוא בא ולחץ על ריסטרט זועם מאוד שעשיתי בגללו, בזכותו, למרותו, אתו, בלעדיו, הודות לו ולי.

הוא חוזר אחר ואותו דבר, אני שונה מאוד, ואותו דבר.

בחודשים האחרונים האצתי את הנסיעה שלי לנקודת האל-חזור יום יום.

ידעתי שאגיע לשם מבלי לדעת מה בדיוק אמצא שם מלבד תקווה להחזיר לעצמי כמה שיותר ממה שהייתי פעם, לפני שהכל השתבש שוב. מצחיק אותי, בכל זאת, בתוך הסחרור המייסר הזה, שכל הקלישאות על גלים עולים ויורדים נכונות, ופעם אני קדימה ופעם אני נזרקת לחוף. אני אוהבת את הים, נשבעת לכם, רק שאסור להיטלטל על גליו כל כך הרבה מבלי לאגור כוחות להפלגות הבאות. זה מסוכן וזה מה שגורם לטביעות, ההתשה הזאת של המערבולות.

אני זוכרת את הנקודה ההיא, לפני ארבע שנים, בתחילת טיפולי הפוריות שלי. נקודה מאוד חזקה אנרגטית, עוצמות על-אנושיות שאני יודעת שהיו בי, ואני לא יודעת לאן הן נעלמו.

רגע שבו הרגשתי כמו בסרט מדע בדיוני, כשקרני כוחות על שנשלחו אליי בדמיוני מכל הרבדים, העולמות, הישויות והגזעים שחיים בעולמות האלה התלכדו דרכי בנקודה אחת, מרכזית מאוד, והטעינו אותי באנרגיה שמכירים רק כשצריכים לעשות משהו מעל ומעבר כל מה שהיה ידוע לנו עד כה, המבחן האולטימטיבי.

זה בדיוק מה שנשא אותי במשך שנתיים ויותר עד שיכולתי להתייצב במסלול העשייה הבלתי נדלית שלי.

אני פוחדת פחד מוות שזה היה חד פעמי, כל הכוח הזה, ולא יחזור.

הכרתי את עצמי כל כך טוב, והיום אני משתנה שוב. ראיתי עכשיו כמה דקות הרצאה בטד של מישהו שטוען ששינוי הוא הדבר הכי קבוע ויציב בחיינו, וגם אם קצב השינויים שחלים בנו מאט עם השנים, הם עדיין מתרחשים. מוזיקה שאהבנו פעם כבר לא תמיד עושה לנו את זה היום, למשל.

אבל הכי חשוב לדעת זה שהאישיות שלנו משתנה כל הזמן.

אני מנסה לגלות היכן האישיות שלי עוברת שינויים מפליגים.

אני מכינה לעצמי רשימות כל הזמן מה אני רוצה מחיי, ואני נפטרת עוד ועוד ממטענים חורגים.

אני משאירה לי רק אנשים שטוב לי אתם ומפסיקה לחזר אחר אלה שאני לא אוהבת, אבל זה לא חדש וזה הכי נדוש וקורה לכולם בגיל מסוים, כשהם מבינים שבאמת אין צורך בהצגות של כאילו-ידידות.

העייפות עדיין לא עוזבת אותי, פיזית ונפשית, לצערי, אבל אני במסלול החלמה יציב, שינוי מבורך שלא עוזב אותי ובכל יום משהו נוסף מתחזק, אני מקווה, בעיקר משום שהריסטרט היה גם פיזי, בריאותי.

אני קטנת אמונה אבל אין לי ברירה. כלומר, אני לא קטנת אמונה שאני יכולה לעשות זאת.

אני לא מכירה אנשים שעשו את זה כמוני ואני נזכרת אט אט ברגעים הקשים שבהם אי אפשר היה להאמין שארזה את כל הקילוגרמים האלה, לדוגמה, ובכל זאת עשיתי.

לא בגלל זה אני קטנת אמונה.

אני מודעת כעת, ומכירה לחלוטין במנגנוני ההכשלה העצמית שלי, למרות שאני עדיין תוהה לפעמים אם הם קיימים באמת  או שאני ממציאה אותם לנוחותי. אני חושבת שבנקודה כלשהי הפסקתי להאמין שמגיע לי. ואם לא מגיעה לי אהבה, ואם מגיע לי רק אושר חלקי למרות שאני לא רוצה כעת אף אחד מלבדו, ואם לא מגיעים לי ילדים ולא מגיעה לי רווחה כלכלית, איך אצליח? איך אנצח?

אני לא מצליחה עדיין לפענח את התשובה, לצערי, אבל אני עובדת על זה.

הריסטרט היה בדיוק בשביל זה, כדי לחזור למסלול החיפוש והשינוי. זה ששמנתי שוב, למשל, לא אומר שמדובר באותו דבר כמו שהיה. היום זה אחרת. היום זה קורה לא משום שאני לא יודעת ולא אובחנתי בזמן.

היום זה קורה כי הרמתי ידיים, ויתרתי, אני לא מאמינה ביכולתי לעשות המון דברים.

המילים היחידות שצפות לי כרגע בתודעה, כשאני עובדת על הרבדים שלה, הן: מובן מאליו.

משהו הפך למובן מאליו בחיים שלי, והוא לא ההצלחה כי אם התבוסה.

אני מנסה להבין למה.

אני רוצה לדעת למה. 

או שאין צורך לדעת למה אלא פשוט להאמין ולהמשיך לדהור, להסתער, לעבוד.

הדמיון שלי לא רואה אותי מהצד, כמו פעם. אני לא רואה אותי מחוץ לעור שלי ולכן אני מאבדת פרופורציות, כיוון, מסלול. אני עושה ריסטרט בימים אלה, ואני מנסה לחשב מסלול מחדש, למרות שאני מבולבלת מאוד מאוד מאוד.