רוחניקיות עייפה ומשוללת היגיון, לבוקר שישי

צאי למסע, שוב, הקלף הזה אומר לי. או שאת כבר נעה למקום טוב הרבה יותר, למען האמת, גם אם את לא חושבת ככה. את בטח מרגישה את זה.

ההיגיון, שמתנגד בכל תוקף לקלפים הקפריזיים מנסה לומר לי אחרת, אבל הולך ומשתתק כשהקלף הזה יוצא לי שוב ושוב ושוב בשבועות האחרונים.

"נו, מה יש לך לומר הבוקר על זה?", אני שואלת אותי וההיגיון שלי מתכנס בעצמו, עייף.

"לכי על זה, מה אני אגיד לך. תעשי מה שטוב לך", וזהו.

החרבות מפחידות, אבל שש הוא מספר טוב, ותראי כמה מים שקטים מחכים לך. ההצלחה מובטחת לך אם תמשיכי לנוע. אז את יודעת מה לעשות. עייפה מאוד, אבל אין ברירה. וכי מה יש לי עוד לעשות, להרים ידיים ולהפסיק להיות?

אני חושבת שכן. אני מרגישה שכן. אני מתבוססת עדיין בתוך הבלוז של הציפיות המתנפצות כי אין בהן צורך עוד, ואני מחפשת את האבנים היציבות שנחות שם מתחת לאשליות. הדרך סלולה רק כי אני סוללת אותה. אני יודעת שהדרך הזאת, על כל קשייה, מתחילה להלהיב אותי ולמצוא חן בעיניי. יהיה טוב כי אין שום סיבה שלא.

הבעיה היחידה היא שאני עייפה מאוד מאוד, ואני לא יודעת מאיפה הניצוץ הזה שבתוכי משמר אותי עדיין על רגליי, מקים אותי כל בוקר בכל זאת. לפעמים אני מקללת את הכוח החיוני בתוכי כי הוא כופה עליי להמשיך לנסות ולעשות. אני מספרת הכל אבל כמעט כלום. אני נושאת בי שמחה ענקית ועצב עמוק מאוד, ולא הכל אני יכולה לספר, ולא הכל אני רוצה לחלוק. 

אמר לי מתקשר אחד פעם, שהתעקשתי לנסות כשהתחלתי בטיפולי הפוריות, שמשהו קרה לי בגיל שבע, הוא לא יודע מה, ברמה הקוסמית הזאת מעליי, ואני השתניתי והתחלתי להיות מה שאני. שמורה ומוגנת ואוהבת תמיד למרות כל הפגיעות. הוא לא ידע להסביר ואני לא ידעתי לשאול. אני רק יודעת שלולא הרוחניקיות הלא הגיונית הזאת לא הייתה לי סיבה להחזיק מעמד ולעשות עוד ועוד. אין לי מושג על מה הוא מדבר. זה לא רעיון טוב להכניס לראש של מישהי שמאז שהיא זוכרת את עצמה, מגיל שנה וחצי בערך, רגילה לעשות רק מה שהיא רואה לנכון לעשות ככה יצא. ככה נולדתי, ועם זה אני חיה.

אני עייפה מאוד מאוד. פיזית ונפשית, אבל אני לא מתעקשת יותר על מה שלא אמור להיות לי. 

הדנ"א העליון שלי, זה שאי אפשר לשנות אפילו בהתערבות מדעית, לא מניח לי לוותר עדיין ולהיכנע לשגרה שלא תוציא ממני את המיטב שקיבלתי. אם אכן נולדנו כדי לנצל את הכישרונות שלנו בצורה המיטבית ביותר לטובת האנושות סביבנו, בדרך הצנועה והפשוטה שלנו, אני חייבת לומר שזה מתיש לחשוב כל הזמן על אחרים, ואיך אפשר לעזור.

אני מתווכחת עם מי שאני קוראת המלאכים שלי, עם מי ששולח אותי לעולם הזה שוב ושוב, אם יש בכלל דבר כזה שנקרא גלגול נשמות. אני לא מבינה לפעמים מה רוצים ממני, וכשאני מבינה פה ושם אני מתקוממת ולא מבינה למה דווקא אני. לא מצאתם לכם מישהו אחר, חזק יותר, טוב יותר, ראוי יותר? מי אני בכלל מלבד מי שאני מנסה להיות? למה אני נוסעת ונוסעת ולא מגיעה כלל? או שכבר הגעתי ולא שמתי לב?

שש חרבות - קלף המסע    צילום: אילת מריה מיטש