יום אחד -סיכום

אביך לי בדרכי הנשימה הרגישות שלי, אבל אני קמה בקושי, ויוצאת מהבית למרפאת החוץ האנדוקרינולוגית, שנמצאת ממש מעבר לרחוב. מצאתי דירה במיקום מרכזי ואני נהנית מכך.

המזכירה שמקבלת אותי לתור הראשון שלי כאן שירותית מאוד, ואפילו מציעה לי מחווה - לשלוח דפים בפקס עם דרישת תשלום שלי ללקוחה אחת, ואני מבינה שכאן יש סיכוי ליום שהתחיל מגושם ונאבק על חמצן, אבל יכול להיות שישתנה לטובה.

האנדוקרינולוגית הצעירה בכלל לא לובשת חלוק, והיא עניינית ומחליפה לי את הכדור בלי בעיות, ועוד מוסיפה על כך מיני בדיקות שמעולם לא עשו לי, ואני תוהה מה ייצא מכל מזה. מה כבר אפשר לגלות אצלי ולהפתיע אותי במידע חדש. אבל היא נראית יסודית מאוד, ואני נרגעת קמעה קמעה, בוטחת בה לחלוטין עכשיו נשענת לאחור ומפסיקה לדמוע כשאני מספרת לה על טיפולי הפוריות ועל התקוות שלי שנמוגו כמעט.

"או, בדיוק זה מה שאני רוצה לבדוק אצלך", היא אומרת, ואני לא מעזה לשאול למה עוד התכוונה. תפתיעי אותי, אני בוכה בפנים, תפתיעי אותי עם סיפור יפה על הרחם שלי, על העתיד שלי שיבוא לי אביב נפלא אחד. האופטימיות שלי זרויה בכבדות בסימפונות שלי בריאות כמו האובך, ואני לא יודעת איך לנשום אותה כעת. אני מחזיקה אותה חזק בתוכי, ונושמת רק את מה שאני זקוקה לו עד הפעם הבאה.

משם אני הולכת לפגוש לראשונה את רופא המשפחה החדש שלי, מסבירה לו הכל מההתחלה, מקבלת ממנו מרשם לתרופה השלישית והאחרונה שאני מנסה, סינתרויד, כי יותר מזה לא מייבאים לישראל. בהזדמנות זאת אני מרשה לאופטימיות שלי להתפרע עם מרשם לריטלין, 450 ₪ המינון שלי עולה וכבר יותר מחצי שנה לא העזתי לקנות אותו, למרות התועלת הרבה.

משם אני נוסעת לבית מרקחת נוסף, כי ההשלמה של המינון שלי בריטלין נמוך ונמכר רק לילדים, במרכז לבריאות הילד והאישה. אני נכנסת לבניין שנמצא על הכביש בין המרפאה שלי לבין ביתי, ומנסה לזהות באיזה אגף היה המשרד שלי אמי, כשעבדה בו בעצמה כרופאת משפחה. שם גם חבשו את פצעיי כשהשתובבתי מדי, ושם גם האחות סלמה ניקבה את תנוכיי בשיטה הישנה, כשרציתי עגילים.

עליתי לאוטובוס, עייפה ורצוצה כי הגוף עדיין לא מגיב לשום פקודה, ולא ירדתי בבית אלא נסעתי למרכז אפרידר, אותו מקום שביליתי בו כל כך הרבה בקולנוע שהיה שם. היום הוא מלא בתי קפה, והשירות בבית הקפה שישבתי בו, שלא שינה את שמו מאז, היה "מקומי", כלומר, לא מקצועי במיוחד, אבל חביב ומאיר פנים. אני עייפה כל כך, אבל הייתי חייבת לנשום משהו מבחוץ.

נסעתי הביתה, נשכבתי מותשת לסייסטה משיבת נפש, ומחר אתחיל בכדור החדש, בתקווה שתחל תזוזה. מחר גם אסתפר ואקצץ בצמה שהתארכה, ובכך אתחיל לגעת באביב שלי, בכוח, בשאיפה, בנחישות, בהתעקשות לא לוותר מהר כל כך.