השופטת עדנה ארבל פורשת לגמלאות. בהזדמנות זאת אשמח לשאול אותה, או אם מישהו מעמיתיי לשעבר בעיתונות יהינו לשאול אותה, אם אינה מתחרטת על תקנה 2.5 שאוסרת על הגשת כתבי אישום נגד נשים שהגישו תלונות שווא.
הכוונה המקורית הייתה טובה - לעודד נשים מוכות להתלונן גם כשהן מתחרטות על כך בגלל הלחץ שמופעל עליהן בבית. אולם מאז, נעשה שימוש לרעה בהנחיה זאת והיא הפכה לנשק בידי נשים וגברים במאבקי הגירושים שלהם, וגרמה יותר נזק מאשר תועלת.
לפי מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי בכתב העת מראות המשטרה, ביטאון השוטרים של משטרת ישראל, שיעור פניות השווא של נשים במשפטי גירושין הוא מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה. כלומר, נוספו אסונות וטרגדיות שהחמירו את מצב מערכות היחסים בין גברים לנשים, על גב הילדים. לא מתקנים עוול בגרימת עוול נוסף.
מותר לגברים להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד הנשים שהתעמרו בהם והרסו את חייהם, אבל מעטים מהם יכולים להרשות לעצמם הליך משפטי יקר כזה לאחר שכילו את ממונם על התגוננות מפני כזבים אלה, כשהם מתמרנים בין אבהותם לבין פרנסתם. מעטים מצליחים להתאושש מכך נפשית, מהכתם הנורא הזה ומהטראומה. אחרי כל הזוועה כל מה שהם רוצים הוא שיניחו להם לנפשם ולהמשיך בחייהם, וכך הנשים האלה מרוויחות מכל הכיוונים.
הנזק הנורא הנוסף: שוטרים ואנשי מקצוע כבר לא מאמינים לנשים המוכות באמת, והטיפול בהן לוקה בחסר ואינו מציל חיים.
הרשו לי לתת לביניש וארבל ליהנות מהספק מעט ולהניח שלא לכך התכוונו. משום כך, כעת, כשברור גודל הנזק שנגרם מאז שנוסחה ההנחיה. מומחים גדולים ממני מותחים עליה ביקורת מנומקת היטב, ויש להקשיב להם. הנחיה 2.5, שהחלה בימי דורית ביניש ושוכללה בימי עדנה ארבל, חייבת לעבור מהעולם.
ציטוט מהמאמר של ד"ר יחזקאלי, הנוגע לאוכלוסיית מגישי תלונות השווא והנזק שהיא גורמת:
"אוכלוסיית "מקרי השווא"
קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.
כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.
הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשובניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.
קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.
גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב.
בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך".
http://www.court.org.il/nato/nato55.htm
הכוונה המקורית הייתה טובה - לעודד נשים מוכות להתלונן גם כשהן מתחרטות על כך בגלל הלחץ שמופעל עליהן בבית. אולם מאז, נעשה שימוש לרעה בהנחיה זאת והיא הפכה לנשק בידי נשים וגברים במאבקי הגירושים שלהם, וגרמה יותר נזק מאשר תועלת.
לפי מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי בכתב העת מראות המשטרה, ביטאון השוטרים של משטרת ישראל, שיעור פניות השווא של נשים במשפטי גירושין הוא מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה. כלומר, נוספו אסונות וטרגדיות שהחמירו את מצב מערכות היחסים בין גברים לנשים, על גב הילדים. לא מתקנים עוול בגרימת עוול נוסף.
מותר לגברים להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד הנשים שהתעמרו בהם והרסו את חייהם, אבל מעטים מהם יכולים להרשות לעצמם הליך משפטי יקר כזה לאחר שכילו את ממונם על התגוננות מפני כזבים אלה, כשהם מתמרנים בין אבהותם לבין פרנסתם. מעטים מצליחים להתאושש מכך נפשית, מהכתם הנורא הזה ומהטראומה. אחרי כל הזוועה כל מה שהם רוצים הוא שיניחו להם לנפשם ולהמשיך בחייהם, וכך הנשים האלה מרוויחות מכל הכיוונים.
הנזק הנורא הנוסף: שוטרים ואנשי מקצוע כבר לא מאמינים לנשים המוכות באמת, והטיפול בהן לוקה בחסר ואינו מציל חיים.
הרשו לי לתת לביניש וארבל ליהנות מהספק מעט ולהניח שלא לכך התכוונו. משום כך, כעת, כשברור גודל הנזק שנגרם מאז שנוסחה ההנחיה. מומחים גדולים ממני מותחים עליה ביקורת מנומקת היטב, ויש להקשיב להם. הנחיה 2.5, שהחלה בימי דורית ביניש ושוכללה בימי עדנה ארבל, חייבת לעבור מהעולם.
ציטוט מהמאמר של ד"ר יחזקאלי, הנוגע לאוכלוסיית מגישי תלונות השווא והנזק שהיא גורמת:
"אוכלוסיית "מקרי השווא"
קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.
כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.
הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשובניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.
קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.
גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב.
בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך".
http://www.court.org.il/nato/nato55.htm
תגובות
הוסף רשומת תגובה