מלח ודם נשי

1.      שלושה ימים אני מדממת. הווסת הגיעה כמו פעם, עם כל הכאבים האיומים ועוד יותר אפילו, והדם זורם וזורם על כל השנה וחצי שבה לא זרם, ואני נחרדת מכך שכל המעט שנותר לי ברחם מתנקז כעת החוצה בשצף קצף. האם זה משום שהוא רוצה להתחיל לחיות מחדש או שהוא מזדכה על כל הסיכויים?

2.      ישבתי היום המון בחוץ, תחת השמיים האפורים והרחוב האפור עוד יותר שבו אני גרה, כשהלכתי לקנות כדורים נגד כאבי הווסת, ועוד ועוד תחבושות כי נבהלתי מכל הדם הזה שאזל לי. אני לא מסוגלת לזוז, אני לא מסוגלת לישון או לעשות משהו כי אני מדממת לא רק משם, אלא גם בגלל המאמץ הכושל שלי להתאקלם בחזרה בעורי. אני מרגישה נוח מאוד בין הקירות החדשים, תודה למי ששאל אותי. הבעיה היא הקירות הגמישים כעת. ברור לי כשמש ערפיחית שלא נוח לי בתוך העור שלי.

3.      מאיפה הכסף? לא יודעת. אני מנסה ועושה, והכל פתוח לפניי לכאורה, אני רק לא בטוחה שאני עדיין רוצה לחזור לחיים. הפגיעות שלי מרהיבה. הפגיעות שלי היא החומר שממנו עושים כסף, שבשמו מדברים גם בשם אחרים. האמונה שלי שמגיע לי הרבה יותר ממה שקיבלתי עד כה מחזיקה אותי בחיים. ביום שבו לא אאמין יותר שגם אני זכאית, ארים ידיים על הקירות שלי, על העורות שלי, על המתנות שקיבלתי.

4.      יום אחד, כל אישה תוהה למה היא עדיין זקוקה לדימום הזה אם הרחם לועג לרש, מסרב לכל התחינות, עקשן כמו שרק תועה כמוני יכולה להיות. יום אחד, אפור כזה, אני מחפשת את הוויי-פיי שמחבר בינו לבין הבחירות שלי. כל הביציות שלי זורמות הלאה ממני, אז מה בדיוק יש לי לעשות כעת עם כל הבריאות הדייקנית הזאת? מלח על פצעיי כל הדם הזה, מלח ים ורוחות.