כל החיים היפים האלה, ובסוף את בוכה לבד

יומני היקר, אתמול התחלתי לבכות. זה קרה בלילה, אחרי שהבנתי איכשהו שיש כאלה שנאבקים כדי להישאר תקועים.

שכבתי בחושך על המזרן שבעלת הבית כל כך מתגאה בו אבל הוא מזעזע באיכותו הירודה, ובכל בוקר אני קמה כואבת בבירור ולא רק בנדמה לי. רציתי לראות אם אני יכולה לנחש לבד מה יקרה אם לא אתעורר מהקיבעונות שלי ואנוע סוף סוף, אעשה יותר ממה שאני עושה כבר היום. לגמרי לא חדש שנכון להיום אני תקועה בפחד ובצער שלי.

דיברתי למישהו שדמיינתי יושב לידי באוויר החשוך, והתחלתי לבכות כי הבנתי סוף סוף למה האהבה ההיא כואבת לי עדיין למרות שהייתה אמיתית. אני יודעת שזה טבעי להירפא מאהבות כאלה רק אחרי זמן רב. זה לא עוזר לי להשאיר אותה בצד ולהחלים מבלי להפיק מכך תרופה שתקדים את המכה הבאה. הייתי חייבת לומר לעצמי את מה שלא רציתי לשמוע מאף אחד.

בית. צילום: אילת מריה מיטש

לעולם לא אצליח להבין אנשים שחיים בשלום הרחק מאנשים שהם אוהבים, בנפרד וללא מערכת יחסים, כי הם החליטו לסיימה בהסכמה. אני לא רוצה לחיות רחוק מהאהבה שלי. אני אוהבת בקלות אבל מתאהבת כל כך קשה, וכשזה קורה כל כך אמיתי, למרות הפינוק שלי ולמרות שאני לא מהירה להכניס אנשים לתוך היום יום שלי, אני לא מבינה למה האהבה לא מנצחת תמיד. אתמול ניסיתי, אבל כמי שרוצה לדעת איזה שיעור אפשר ללמוד מהניתוץ שעברתי. וכשהבנתי, בכיתי.

ובכן, למדתי שאני לא מבינה למה אי אפשר לאהוב אותי, אבל לא אוהבים אותי מספיק וזאת עובדה. זה לא מספיק להיות אכפתי, כי כולנו אכפתיים כלפי חברים וידידים ומכרים, ויש מספיק אכפתיים כלפיי, זה בסדר ואני מודה על כך. אני לא כפויית טובה. אני מדברת על אלה שרוצים ממש לבוא לחיות אתי, להיות המשפחה שלי כמו שלכולם יש, ולי מעולם לא היתה.

למדתי לא להאמין לכל מי שאומר לי כמה אני מוצלחת ואיך זה שלא רוצים אותי, משום שהשורה התחתונה היא שזהו מס שפתיים. משהו בי אינו בוגר, אינו מוכן, אינו בשל, ומשהו בי לא טוב מספיק כדי שמישהו ירצה לחיות אתי. אני לא מספיק טובה ואני לא מאמינה למי שחושב שכן. ברור לי שגם לחשוב כך מציב מכשול בולט בדרך למערכת היחסים הבאה, אבל זה מה שיש. לכל אחד שיקולים משלו, ואני לא בראש סדר העדיפויות של אף גבר, גם לא שלי.

אני לא מאמינה בלבד של אין ברירה. אני לא מאמינה שרוב האנשים שחיים לבד עושים זאת מבחירה, כמו שטענתי במשך שנים. אני מאמינה שהבדידות מבצרת אנשים וצורפת אותם לתוך הלבד שלהם, עד כדי כך שהם כבר לא זמינים לשיתוף. מי שמזדמן לסביבתם יעדיף את הפשרה המגוננת והישנה שלו על פני אילוף מחדש של מי שבודד עצמו כל החיים "מבחירה".

קשה לדלג על משוכות החופש בדרך לזוגיות ממוסגרת. קשה לתת אמון במי שאומר לך שהוא מוכן להקים משפחה, אבל כל החיים שלו חי מהיד לפה, מחויב רק לאמת האמנותית שלו, תהא אמנותו אשר תהא, והוא אינו מנוסה בתשלום מסים ומחירים על הדאגה לאנשים סביבו, על הבאת ילדים לעולם, על ערבות הדדית שהיא יותר מהכובד הכספי לאורך השנים.

הערבות כרוכה גם במועקה הנפשית על כך שאהבת חייך כבר אינו האדם שרצית כשפגשת אבל לא נוטשים אדם רק משום שהשתנה עם הזמן והתרחק מהקריטריונים שגרמו לנו לבחור לחיות אתו, ומשום כך אתה לפות ומלופף סביבו בחבלים מרופטים אבל עמידים. מי שחושב קדימה לא מוכן להתלפף סתם כך אפילו בגלל תשוקה.

יש אמנות החיים, ויש מלאכת החיים, וזה נהיר לי כעת יותר מאי פעם שזה לא אותו הדבר. למדתי על עצמי, אתמול בליל הבכי, שצדקו כל האנשים שטענו שאני לא מוכנה עדיין להיות אמא, ושטוב שנכשלתי בכך, משום שגם אם אני חכמה כל כך, הרי שאני בורה ונבערת מכדי לעסוק במלאכת הבאת החיים לעולם הזה, ודאגה להם לאורך זמן. משום כך אני גם לא בשלה לכך שירצו אותי בכלל.

אין טעם להתבכיין על כך שלא נותר לי כסף לחיות, ושאני האחראית העיקרית למצבי כיום, אלא להודות על כך שבשורה התחתונה, יומני היקר והנפש היחידה שנותרה עמי בצל קורתי, נחסך ממני ומהאחרים ההרס שהייתי מביאה לחייהם. כעת, מכאן, משיעור היסוד הזה, אפשר להמשיך ללמוד.