למה המצאנו גיהינום?

אנגלים צילום: אילת מריה מיטש

קלישאות ליום ראשון, לתחילת שבוע שאין לי מושג איך לעצב אותו.

בגיהינום אפשר למצוא כל שכנה שצועדת מעל ראשך כל היום על עקבים או סוליות נוקשות, טורקת דלתות וחלונות מבלי לשמוע את הרעש שהיא עושה, מבלי שתשמע כלום ומבלי שאפשר יהיה לדבר אתה. אם המטפלת הרעשנית של הקשישה שגרה מעלייך אינה חוקית בישראל, האם זה מוסרי להלשין עליה ולגרום לה לסבל רב כדי לקצר את סבלך?

בגיהינום לא יהיה לך מקום להניח את הראש מבלי שיציקו לך שאת חייבת ללמוד לחיות עם אחרים ברב-קיום, אבל יגידו לך שיש אחרים שמותר וצריך להתרחק מהם, גם ממך.

אדם יכול למות רק פעם אחת, או פעמיים, אם מחלקים את קצו למוות מוחי ומוות לבבי, אבל בכל פעם שאנשים ידברו עליו יהרגו אותו שוב ושוב ושוב, ועוד יקראו לעצמם בשמות מקטגוריות סהרוריות של ישע מדומה.

הגיהינום הוא לדעת שאהבת חייך לא תחזור אלייך, ולא תקרה כך יותר לעולם, ולדעת בוודאות שאהוב לבך רחוק מלהיות מושלם כי ככה הם בני אדם. ולסלוח לעצמך, לסלוח לחיים שלא מזמנים לך אהבה בקלות, אהבה שתישאר ולא תתפוגג. אין אבל, אין משום כך, אין בגלל זה, אין סיבות מוצקות, יש רק מה שיש, ונותר רק האין. איך אפשר לחיות בלי אהבה? במקומה המצאנו גיהינום.

הסיוט הוא לקרוא בכיינים שיש להם כל דבר שחלמו עליו וזה לא מספיק להם, והם ממשיכים להתלונן ולדמיין שמתנכלים להם כי הם כך או כך, ולא מודים על מה שיש להם.

הבלהה האמיתית היא לדעת שמחר כבר אינו מובטח לך, ושיום אחד תזדקקי לרחמי אדם. סליחה, כבר היום את זקוקה להם בכמויות מסחריות. אימה.

הגיהינום משתרע פה וכבר שכחנו שהוא נצחי. גן עדן זורם פה לים. גן עדן שומם מאדם.