הבכי עוד לא בא. יבוא. העור צורב כי קרעתי מעליי קונכייה אחת ואני
מתקשה להסתגל לקונכייה החדשה. האוויר אינו נשים לי לחלוטין, הים עדיין אינו הים
שלי, היו בו יותר מדי זרים לי ואף תא מתאי הזיכרון של המוכרים לי לא שקע על
קרקעיתו. החוף אינו חוף מבטחים אבל הוא כל מה שיש לי. רק החול נשאר חול והאדמה היא
הצעצוע החדש שלי אחרי 25 שנים בערים מרוצפות מדי, שבהן אפשר לחיות כל החיים מבלי
לדרוך ולו לסנטימטר אחד על אדמה חשופה באמת.
השביל לבניין הוא אותו שביל פשוט שעליו צעדתי את צעדיי הראשונים, כשהייתי
בת תשעה חודשים. הבניין הזדקן כל כך, האפיר, הוזנח ונראה רע, מאוד מאוד רע. יש פה
אנשים חדשים, ברור שהם לא היו כאן כשהייתי תינוקת. הם לא יודעים שהבניין הזה שייך לי
ובאתי לדרוש בחזרה את שלי. חשבתי שאזהה את מה שהשארנו כאן לפני יותר מארבעים שנה
אבל הכל מתחבא כל כך עמוק ויש לי עוד המון עבודה. יותר ממה שחשבתי.
 |
| קערה בסיסית צילום: אילת מריה מיטש |
אני שואלת את עצמי אם נכון היה לבוא לכאן במקום לברוח בכלל הכי רחוק
בעולם, כמו שרציתי מלכתחילה, ולהשאיר הכל מאחוריי לאנחות, כי מי בכלל יזכור אותי
וישאל למה נסעתי. בכל רגע שעובר אני מאבדת עוד סיבה להישאר ונפערת עוד יותר לשאלות
ותהיות חדשות.
אי שם מתחת לכל השומן הזה מסתתרות המון תשובות. בחורף הזה אני משילה
עור אחד במאמץ מהגיהינום, כדי למצוא עור חדש שאין לי מושג איך הוא צריך להיראות. אני מכירה את עצמי
כל כך טוב וזאת הפעם הראשונה שאין לי מושג כלל מה אני מחפשת, מה אני רוצה, מה אני
צריכה, מלבד לאהוב ולהיאהב. לא להיות לבד.
יותר מדי כסף יוצא על דברים שאינני צריכה אבל חייבת שיהיו לי. פחות
מדי כסף נכנס אליי בחזרה. אני כבר לא רוצה לכתוב כדי להתפרנס, אני כבר לא רוצה
להתפרנס כלל ממה שאני יודעת ואוהבת לעשות. אני לא באלמנט שלי, אבל אני עמוק בתוכו.
זה יבוא. זה יבוא. הבכי יבוא במקום הגשם ויהיה לי הרבה יותר טוב.
 |
| שקיעה באשקלון צילום: אילת מריה מיטש |
תגובות
הוסף רשומת תגובה