פרידה מהאור ומהצללים

מצאתי אותו, את הבניין שבו גרתי כתינוקת באשקלון, ואליו אעבור ביום הראשון של ינואר, 2014. לא הייתי בטוחה שאכן, זה הבניין לפי המספר, כי לא ידעתי היכן מתחיל הרחוב. שאלתי את המשכירה: "זה הבניין השני מהפינה?", וכשאמרה שכן, ידעתי שאני חוזרת הביתה בכל מובן, וסוף סוף אוכל לדבר עם אמי כמו שצריך. אני מעריכה ששתינו נוכל להמשיך את השיחה שנקטעה ביום העצמאות שבו מתה פתאום. היא הזהירה אותנו כל החיים שכך יקרה, היא פשוט תמות לנו פתאום, ולא הספקתי לומר לה כמעט כלום. עכשיו כן.

פינת הישיבה שלי ברמת גן בשעת דמדומים. צילום: אילת מריה מיטש

בינתיים, אני מחלקת את כל הרכוש שלא נקשרתי אליו מהדירונת ברמת גן כי אני עוברת לדירה מרוהטת ומצוידת, ומנסה למצוא אנשים שאוכל לעזור להם כפי שאני עוזרת לעצמי כעת.

אני לא רוצה לזוז יותר מדי בדירה, עד שאעזוב, למרות שהעבודה רבה ובכל יום אני מתרוצצת במקום אחר לסדר מה שנותר ולהיפרד מפינות אהובות. לשבת בבנדיקט רוטשילד כתושבת גושדן זה לא אותו דבר כתושבת אשקלון.

אחזור לכתוב המון, אני מקווה, אחרי ההלם הראשון והתרדמה הגדולה והארוכה שאגזור על עצמי. בכל פעם שעברתי דירה הייתי צריכה לישון בה בחוסר מעש כמה ימים עד שהרגשתי את הקירות מתקערים על גופי כמו קונכייה פרטית.

בינתיים, בכל יום אני נפרדת מדפוסי האור והחושך בדירה הזאת. כמה אור היה פה וכמה צללים וכמה גריסות גסות, כמה פירורים אני משאירה פה מעצמי ולוקחת כמעט כלום. כשאגיע לחוף אשקלון האוויר יהיה שונה מאוויר ההר האורבני שלי היום. אני נפרדת לאט מהכל.