חיכיתי חיכיתי, תהיתי תהיתי, והפיד לא זרם בכיוון התרת הכשלים הלוגיים של ההטפות מימין ומשמאל. הרשו לי לנסות, למרות שמנדלה והאפרטהייד גדולים על ישראל בכמה מידות טובות. הרי גם אחרי שיהיה פה "שלום עם הערבים" האפרטהייד המזרחי-אשכנזי לא ייגמר לעולם. יותר מדי אנשים מרוויחים ממנו, לא רק בכסף. ניחא, יותר חשוב "תהליך השלום" כעת.
לא אכנס כעת בעובי הקורה של ההקבלה השגויה והלא-אינטליגנטית בין דרום אפריקה לישראל במובן היחס לפלסטינים. אסתפק בכך שנכון לעכשיו קיומן של אוטונומיות פלסטיניות מפריך הפרכה גסה את הדימוי הזה. אין כאן מדכא ומדוכא, יש כאן מחלוקת טריטוריאלית לא פתורה שאף אחד לא קדוש בה.
ההשוואה הנדושה היא בסך הכל מניפולציה תקשורתית גרידא שנועדה להקל על עיתונאים ופוליטיקאים עצלנים ורשלני מחשבה. כשמשתמשים בדימויים טעונים כאלה סוחבים לדוכן הכנסת או למאמרי המערכת מטענים כבדים ומורכבים מאוד, שכבר אין צורך להכביר מילים כדי לפרשם.
שמות קוד ברורים כמו אפרטהייד, דרום אפריקה, סואטו, וכן הלאה, חוסכים מהדוברים את הצורך לנמק ולהוכיח מה נכון. אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו ממש שונאים את הדובר שפוגע בכולנו (קרי, לפיד, נתניהו) ומוותרים על שירותי ההסברה כשזה משרת אותנו או כשאנחנו שולטים בדעת הקהל.
אם זה לא מספיק, מנדלה המת מציב לדוברים את הכשל הלוגי הברור ביותר שמאיים להפריך את מיתוס האפרטהייד הישראלי-פלסטיני. מנדלה היה מנהיג שחור שתמך בהתקוממות אלימה, ורק כשפרדריק וילם דה-קלרק, בדיוק כמו גורבצ'וב של הפרסטרויקה בזמנו, הבין שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה הגיע לסופו הוא יצא מהכלא וזנח את ההתקוממות האלימה.
גם היום ברור שלולא דה קלרק לא היה מנדלה, כפי שאנחנו זוכרים אותו היום. כל הוקרה למנדלה חייבת לכרוך את שניהם יחד, ובדיוק בגלל זה מנדלה מדבר על הדיאלוג ועל התועלת שבהיפוך המבט על היריב כמפתח לכל פתרון סכסוך שהוא.
הטעות של ההשוואה היא בליהוק הראשוני: מנדלה אינו נתניהו, הוא הפלסטיני החמאסניקי או הג'יהאדיסט שלא הכיר בזכות הקיום של יריבו/מדכאו. ליברמן, שיהיה יום אחד ראש ממשלה, כנראה, מצהיר שכעת אין עם מי לדבר. הוא פרדריק וילם דה-קלרק לעתיד, והוא יהיה זה שיצטרך לשחרר אסירים פוליטיים פלסטינים, לקצר או לבטל את המעצרים המנהליים ולהכיר במחבלים צמאי הדם ביותר כפרטנרים לשלום. לולא זה לא יהיה כאן לא הסדר מדיני ולא שלום.
הרווח מהכשל הלוגי לימין ולשמאל ברור – אם אין מנדלה פלסטיני, לא נצטרך להתפשר טריטוריאלית, ואם לא יהיה דה קלרק ישראלי – לא נצטרך להודות שאנחנו יכולים כבר לנוח ברמת אביב, יפו וחיפה מבלי להתייסר מצפונית על כך שאנחנו יהודים-ישראלים גאים.
נכון להיום אף אחד מהמבחר הדהוי של המנהיגים הישראלים והפלסטינים אינו עומד במקום שבו עמדו דה קלרק ומנדלה. אין מנדלה פלסטיני, וליברמן טרם הפנים את הכורח לעבור את ההיפוך המחשבתי הזה. בדיוק כמו מנדלה בתא הכלא שלו, מותר לנו לחלום, לדרוש ולקוות.
לא אכנס כעת בעובי הקורה של ההקבלה השגויה והלא-אינטליגנטית בין דרום אפריקה לישראל במובן היחס לפלסטינים. אסתפק בכך שנכון לעכשיו קיומן של אוטונומיות פלסטיניות מפריך הפרכה גסה את הדימוי הזה. אין כאן מדכא ומדוכא, יש כאן מחלוקת טריטוריאלית לא פתורה שאף אחד לא קדוש בה.
ההשוואה הנדושה היא בסך הכל מניפולציה תקשורתית גרידא שנועדה להקל על עיתונאים ופוליטיקאים עצלנים ורשלני מחשבה. כשמשתמשים בדימויים טעונים כאלה סוחבים לדוכן הכנסת או למאמרי המערכת מטענים כבדים ומורכבים מאוד, שכבר אין צורך להכביר מילים כדי לפרשם.
שמות קוד ברורים כמו אפרטהייד, דרום אפריקה, סואטו, וכן הלאה, חוסכים מהדוברים את הצורך לנמק ולהוכיח מה נכון. אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו ממש שונאים את הדובר שפוגע בכולנו (קרי, לפיד, נתניהו) ומוותרים על שירותי ההסברה כשזה משרת אותנו או כשאנחנו שולטים בדעת הקהל.
אם זה לא מספיק, מנדלה המת מציב לדוברים את הכשל הלוגי הברור ביותר שמאיים להפריך את מיתוס האפרטהייד הישראלי-פלסטיני. מנדלה היה מנהיג שחור שתמך בהתקוממות אלימה, ורק כשפרדריק וילם דה-קלרק, בדיוק כמו גורבצ'וב של הפרסטרויקה בזמנו, הבין שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה הגיע לסופו הוא יצא מהכלא וזנח את ההתקוממות האלימה.
גם היום ברור שלולא דה קלרק לא היה מנדלה, כפי שאנחנו זוכרים אותו היום. כל הוקרה למנדלה חייבת לכרוך את שניהם יחד, ובדיוק בגלל זה מנדלה מדבר על הדיאלוג ועל התועלת שבהיפוך המבט על היריב כמפתח לכל פתרון סכסוך שהוא.
הטעות של ההשוואה היא בליהוק הראשוני: מנדלה אינו נתניהו, הוא הפלסטיני החמאסניקי או הג'יהאדיסט שלא הכיר בזכות הקיום של יריבו/מדכאו. ליברמן, שיהיה יום אחד ראש ממשלה, כנראה, מצהיר שכעת אין עם מי לדבר. הוא פרדריק וילם דה-קלרק לעתיד, והוא יהיה זה שיצטרך לשחרר אסירים פוליטיים פלסטינים, לקצר או לבטל את המעצרים המנהליים ולהכיר במחבלים צמאי הדם ביותר כפרטנרים לשלום. לולא זה לא יהיה כאן לא הסדר מדיני ולא שלום.
הרווח מהכשל הלוגי לימין ולשמאל ברור – אם אין מנדלה פלסטיני, לא נצטרך להתפשר טריטוריאלית, ואם לא יהיה דה קלרק ישראלי – לא נצטרך להודות שאנחנו יכולים כבר לנוח ברמת אביב, יפו וחיפה מבלי להתייסר מצפונית על כך שאנחנו יהודים-ישראלים גאים.
נכון להיום אף אחד מהמבחר הדהוי של המנהיגים הישראלים והפלסטינים אינו עומד במקום שבו עמדו דה קלרק ומנדלה. אין מנדלה פלסטיני, וליברמן טרם הפנים את הכורח לעבור את ההיפוך המחשבתי הזה. בדיוק כמו מנדלה בתא הכלא שלו, מותר לנו לחלום, לדרוש ולקוות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה