פנקס יומי: על לאומנות שמאלנית, יודעי ח"ן על איראן, הכלא של קרבנות תקיפה מינית ישנה

1. כולם מנסים למצוא סיבות קבוצתיות להגירה מישראל של מי שכביכול יכול היה להישאר ולהצליח גם כאן. המכנה המשותף של כל הסיבות אחד - הקבוצה, הלאום, המדינה. גם מי שמגדיר עצמו מתנגד ללאומנות אינו יכול לאפשר לאזרח ישראל אינדיבידואליות מנותקת מלאום. כל הפרשנים כאחד רואים בזה אבי אבות הטומאה, ולכן נוח יותר לחשוב שמדובר בסיבות טריוויאליות, בקיום בלתי נסבל. לא יעלה על הדעת לשאדם נמאס להיות ישראלי בכלל, ואין ספק שהוא ירצה להישאר ישראלי גם בגולה. זהו גולה. מונח שמשאיר אותך מחובר בחבל הטבור שלך לכל מי שלא יסלח לך אם תוותר עליהם. כולם, בלי יוצא מהכלל, מחכים לך כאן בחזרה, כי ברור שכשהמצב ישתפר תחזור. כך, גם השמאלנים הופכים ללאומנים, כשהם חושבים שרק הכסף שאין לך מבריח אותך מישראל.

2. איראן. לאיראן יש נשק גרעיני בדרך, על כך אין ויכוח, ומי שיודע יודע, וזאת גם הבעיה. הוויכוח הוא רק על הפרשנות למדיניות, על הסיכוי לפיוס ולשכנוע שקט ומתון לא להפעיל אותו, בתקווה שאיארן תנהג אחריות בנשק הגרעיני שלה כמו ישראל לפחות. מאחורי הקלעים יודעים שהמצב גרוע. על הבמה כולם שחקנים, ואנחנו צריכים לבטוח בהם שלא ינהלו לא נכון את המשחק. מפתיע במיוחד משום שגם מי שברורה לו הסכנה עדיין שבוי בתסמונת שטוקהולם של הקרבן התורן. אני לא אומרת לתקוף את איראן, אני רק אומרת שכור של מים כבדים במערכה הראשונה, וגו'.

3. הבעיה עם תקיפות מיניות שנעשו לפני שנים היא הזמן. מצד אחד, הזמן הוא פקטור מחויב המציאות משום שהקרבנות לא מפנימות מייד, ולכ גם החצנת הפשע מתעכבת. מצד שני, הזמן משכך את הכעס והופך את הסובבים לסלחנים כלפי התוקפן, כך שמי שנשאר כלוא בתוך האי-צדק הוא הקרבן, גבר או אישה כאחד. מערכת המשפט שלנו עושה חוק ולא צדק. מערכת המשפט שלנו לא יכולה להתמודד עם פשע שנעשה מזמן. זה תפקידה של החברה.