איפה הבן שלי?

כשבן גוריון מת מייד אחרי המלחמה ניסיתי להבין מה זה מוות. הייתי בת שמונה וחצי. סביבי היו אחוזים חרדת מוות עמוקה שיכולתי לחוש אבל הייתי מוגנת מפני המוות בזכות גילי הצעיר, כמובן. אמרתי לעצמי שמי שמת כבר לא יראה יותר טלוויזיה, כך שכל מה שראיתי באותו יום הוא כבר לא יידע. ראיתי בבית את הספרים הלבנים שהוציא משרד הביטחון כששככו הקרבות ואנשים חיפשו את קרוביהם שנעלמו. בספר מצאתי מתחת לכל שם ודרגה אחת משתי המילים שאני זוכרת: חלל, נעדר. נדמה לי שהיו שם גם שבויים, אני לא בטוחה. הבנתי שחלל הוא מת וכבר התחלתי ללמוד מה זה מוות. לא הבנתי מה זה נעדר. בדיוק כמו ששמעתי את גולדה מאיר ברדיו בתחילת המלחמה מעדכנת באטיות ובכבדות את העם על "קרבות המתחוללים בחצי האי סיני". לא הבנתי למה רק חצי, ומה עם החצי השני?

הזיכרון שלי תמיד היה מצוין, אני זוכרת הכל, מלבד הסדר הנכון. מה קדם למה, האזעקה שנשמעה כאילו מתוך הבית, או מטוסי הקרב שטסו כל כך נמוך בשמי אשקלון בדרך לסיני. עד היום אני מתכווצת מפחד כשעובר מטוס קרב, גם אם הוא שלי. אחר כך כולם נעלמו מהרחובות, אבא נסע ונשארו רק נערים ומבוגרים מאוד. ונשים. כל הנשים והילדים, כמו בעלילה עתיקה על קרבות שבטים לחיים או למוות. 

אנשים לא מבינים את זה היום, בעידן שבו פייסבוק הוא בית כנסת אחד גדול במובן המקורי שלשמו הקימו אותו – בית כינוס העם ביישוב, כדי לעדכן ולהתעדכן. אנשים היום, במיוחד צעירים מגיל 40, לא חוו תקופה כל כך ארוכה של אי ודאות שבה לא ידעו כלום, ומי שידע לא הורשה לספר. איך תסבירו לחיילים של היום שהורים נסעו לחפש את הגופות של בניהם בסיני? איך הם יבינו שחיפשו בנים בבתי חולים וחיכו לצילומי השבויים כדי לזהות את קרוביהם? מה זאת אומרת לא יודעים? איך אפשר לא לדעת?

אם אתם רוצים להבין אנשים ששרדו במלחמת יום כיפור לא רק כחיילים אלא גם כאזרחים, אל תדברו על הטראומה של צה"ל, דברו על הטראומה שנחרתה בלב האנשים. תקשיבו למה שהם אומרים. כשמדברים על מחדל אנחנו מדברים על השבר הנורא לא רק בדם אלא גם בחוזה הבסיסי שנחתם בין בני אדם לערבות הדדית ולמנהיגות אחראית ולא פושעת. מה זאת אומרת שאני צריך לחפש כעת את הבן שלי בטנקים השרופים בתעלה? איפה אתם? למה זה קרה אם ראיתם הכל? מה היה שם ומי יבטיח לנו שזה לא יקרה עוד?

אף אחד לא החלים מטראומת יום כיפור. מטראומה כזאת לא מחלימים לעולם, רק חיים עם הסדקים וחוסר הביטחון, כמו קומקום יקר ערך במיוחד שלא זורקים גם אם הוא מוכתם וסדוק מעט. נזהרים אתו כל הזמן שלא יישבר סופית.

אחרי המלחמה משפחה אחת עברה לגור מעלינו, ואמא שלי הכירה אותם היטב. היא אמרה לי בשקט שהבן שלהם נהרג שם. בגלל זה לא שאלתי למה האמא ישבה במרפסת לבושה בשחור כל היום, בשתיקה, מסתכלת למרחק. אבא שלי לא נהרג, לא נפצע, לא נשרט. הוא הביא לי סוכריות כתומות וירוקות ממנות הקרב, ושם בסלון תרמיל פגז ענק, כמו ישראלים רבים. קצת אחר כך הוא ואמא שלי קראו לי לשיחה, ואמרו לי שאבא לא יגור אתנו יותר. נגור בבית רק עם אמא. רק היום, שלוש שנים אחרי מותו, בדיוק היום, יום שישי של ערב כיפור, הבנתי את ההבדל שבין מת לנעדר.

תגובות