1992, אולימפיאדת ברצלונה. כמה ימים לפני טקס הפתיחה מת מוזיקאי הפלמנקו החשוב ביותר, אל קמרון דה לה איסלה, הצועני היחיד כמעט שהפך לסמל לאומי בספרד. הוא היה אמור לשיר בטקס אבל לא זכה לכך.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, דרק דרמונד, האצן הבריטי ששבר שיאים, הכין את עצמו לזכות בברצלונה במדליה שכולם ידעו שתהיה שלו הפעם. מעט אחרי תחילת המירוץ נקרע גיד ברגלו והוא הפסיק לרוץ וקרס. המום ומתייפח ידע שהפסיד, אבל סירב להיות מובס. הוא בחר לדדות עד קו הסיום, נשען על כתפי אביו המסור שרץ אליו ממקום מושבו בקהל.
שלהי אלול, טקס הפתיחה של שנת תשע"ד מתקרב, העתיד שלי נראה פשוט יותר לכאורה מעתידם של הכישרונות הענקיים שלפניי. קטונתי. אני מחפשת בי רק את הכוח והיכולת לסלוח לעצמי על שגיאותיי ועל בחירות שבחרתי, וגבו ממני מחיר גבוה מאוד שגזל ממני תעצומות ומשאבים. הכל היה נכון, קרוב לוודאי, אני לא אלוהים ואני מקווה. הכל בסדר גמור, אין חרטות. יותר מתמיד שלמה עם כל מה שעשיתי, רק מותשת מהמחיר ורוצה לעצור לרגע לנשום אוויר. למצוא מנוח, לדדות לקו הסיום של תשע"ג כדי להשלים את המסלול הכואב שלי. אגיע גם לשם. שבת שלום ושלווה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה