המצב הכי דומה למה שאני מרגישה בזמן תקיעות בחיים הוא מצב שנקעתי אליו בחיים בגיל 16 או 17. נכנסתי למים בחוף באשקלון, במקום שאין בו מציל, ובפעם הראשונה בחיי נקלעתי למערבולת. לא אשכח את הרגע הזה שבו הרגשתי אותה מושכת אותי פנימה ולעומק והבנתי שהיא חזקה ממני. היה לי ברור כשמש שקפחה על ראשי שם שזאת מערבולת מוות, ושאם לא אמצא דרך להיחלץ זה יהיה הסוף שלי.
אני זוכרת שהסתכלתי אל החוף שהלך והתרחק, וחברתי שכבה שם והשתזפה מבלי לדעת שאני בסכנה. הייתי ילדה חזקה ושחיתי בכל כוחותיי, אבל חזקה פחות מהים שאני כל כך אוהבת. אין לי מושג מאיפה זה בא לי, הרעיון הזה, משום שמעולם לא הייתי במערבולת לפני כן ומעולם לא שמעתי עד אז על שיטות להיחלצות ממנה מלבד לשחות חזק, ואת זה כבר ניסיתי.
בשבריר של רגע החלטתי לגשש איכשהו לחפש את השוליים שלה, או מקום שבו הזרמים המתערבלים נחלשו. בכוחותיי האחרונים זינקתי כמה שיותר גבוה ורחוק, בדיוק כמו הדגים האלה שרואים איך הם עפים מתוך המים ונוחתים במרחק. נחתתי במקום שבו הזרימה כבר ממש נחלשה ובכוח הרצון האחרון לשרוד שחיתי כמה שיותר חזק, עד שהגעתי לחוף מותשת. זה לא לקח יותר מכמה דקות, אבל לי זה נראה כמו נצח.
מהאירוע הזה אני זוכרת שני דברים ברורים מאוד, שמאפיינים מצבי מערבולת שקורים לי גם כיום: 1. טקס הפרידה מהחיים שלי ומכל אהוביי שמתקיים במוח בתוך שניות, בדיוק כמו בסיפורים שמספרים לנו ניצולים. אבל ממש בתמונות, כמו בסרט. 2. בדידות. אני זוכרת כמה בודד להיאבק על חייך ולמות, או כמעט למות. הייתי שם לגמרי לבד, ואף אחד לא יכול היה לדעת שאני מתה, כך שברור לי שאני יודעת כמעט בוודאות מה חשוב ומרגיש אדם רגעים לפני מותו.
כעת, אחרי שהצלחתי לנסח את החוויה ולכתוב אותה, אני מבינה בפעם הראשונה בחיי למה אני משתפת כל כך הרבה מהיום יום שלי, למרות שגם השפע הזה הוא באמת אחוז קטן מחיי האינטנסיביים. אני חיה לבד רוב חיי, וזאת הדרך שלי לספר לכולם שאני פה עדיין.
אני זוכרת שהסתכלתי אל החוף שהלך והתרחק, וחברתי שכבה שם והשתזפה מבלי לדעת שאני בסכנה. הייתי ילדה חזקה ושחיתי בכל כוחותיי, אבל חזקה פחות מהים שאני כל כך אוהבת. אין לי מושג מאיפה זה בא לי, הרעיון הזה, משום שמעולם לא הייתי במערבולת לפני כן ומעולם לא שמעתי עד אז על שיטות להיחלצות ממנה מלבד לשחות חזק, ואת זה כבר ניסיתי.
בשבריר של רגע החלטתי לגשש איכשהו לחפש את השוליים שלה, או מקום שבו הזרמים המתערבלים נחלשו. בכוחותיי האחרונים זינקתי כמה שיותר גבוה ורחוק, בדיוק כמו הדגים האלה שרואים איך הם עפים מתוך המים ונוחתים במרחק. נחתתי במקום שבו הזרימה כבר ממש נחלשה ובכוח הרצון האחרון לשרוד שחיתי כמה שיותר חזק, עד שהגעתי לחוף מותשת. זה לא לקח יותר מכמה דקות, אבל לי זה נראה כמו נצח.
מהאירוע הזה אני זוכרת שני דברים ברורים מאוד, שמאפיינים מצבי מערבולת שקורים לי גם כיום: 1. טקס הפרידה מהחיים שלי ומכל אהוביי שמתקיים במוח בתוך שניות, בדיוק כמו בסיפורים שמספרים לנו ניצולים. אבל ממש בתמונות, כמו בסרט. 2. בדידות. אני זוכרת כמה בודד להיאבק על חייך ולמות, או כמעט למות. הייתי שם לגמרי לבד, ואף אחד לא יכול היה לדעת שאני מתה, כך שברור לי שאני יודעת כמעט בוודאות מה חשוב ומרגיש אדם רגעים לפני מותו.
כעת, אחרי שהצלחתי לנסח את החוויה ולכתוב אותה, אני מבינה בפעם הראשונה בחיי למה אני משתפת כל כך הרבה מהיום יום שלי, למרות שגם השפע הזה הוא באמת אחוז קטן מחיי האינטנסיביים. אני חיה לבד רוב חיי, וזאת הדרך שלי לספר לכולם שאני פה עדיין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה