הידוע והלא נודע בקשר גוף-נפש של אישה שמנה שמנסה לרזות, שוב


דיכוטומיה, דואליות, אמביוולנטיות, שניות, גם וגם, נישט אהין נישט אהר, הכל מתאר את המאבק הבלתי פוסק שיש בי בין רציונליות ותיעוב חארטות לבין המשיכה למיסטי, לרוחניקי ולכל מה שאינו מדיד. בשלב מסוים הפסקתי להסביר זאת, ואני יודעת כעת שזה טבעי לגמרי, רק שעדיין לא יודעים לנקות את זה מבולשיט. איני מתה על ויכוחים שיש לי עם מדען חביב אחד שכופר בקיומה של הנפש, אינו מאמין באלוהים, למרות שהוא מת על מסורת, אבל מקבל בהבנה את העובדה שאני פותחת להנאתי בקלפי טארוט וחולמת חלומות נבואיים מבלי להזמין אותם. הוא יודע שחלומות בכלל מניעים אותי לפעולה וככה זה אצל יזמים. עם זאת, גם אני חסרת סבלנות וסובלנות לגורואים שרלטנים, ולאשרמים מופרכים שגובים ממך כסף רב על שכיבה בטלה על מזרנים כדי לקרב אותך לרעיון שגם אתה יכול להפוך למשיח מואר ומוער כלשהו. אני מכירה בשאר רוח, אבל לא מקבלת את הג'יבריש הנלווה לכך. 



להפתעתי, ביום חמישי הצלחתי סוף סוף למדוד משהו שאין לי ברירה אלא להסביר אותו כמפגש הנפלא שבין הנפש לגוף, משהו שאפילו אני לא האמנתי שיכול לקרות.
רוב חיי הייתי שמנה. במאמר מוסגר קצר אומר רק שמכיוון שכשרואים אישה שמנה וחייכנית כמוני נוטים לחשוב שאני שמנה רק בגלל אכילה, כשלו מלאבחן את מחלת תת פעילות בלוטת התריס שלי וטיפסתי הרחק מעבר ל-200 קילו.






חבריי לעיתון שבו עבדתי הכירו אותי ככזאת ועקבו אחר מאמציי לרזות. הסיפור הזה ראוי לו שיסופר בסוף, כשאגיע למשקל היעד הרחוק שלי, לא כעת. בשנה שעברה רזיתי יפה, עדיין מעל מאה, הרבה מעל, אבל נראיתי טוב והייתי בכושר נפלא בזכות הברזלים שאני אוהבת להניף.



השנה, לאחר כישלון טיפולי הפוריות שלי שוב הידרדרתי להשמנה מכל מיני סיבות, בגללי. אמנם לא כמו פעם, אבל אני עדיין די מאוכזבת מעצמי.
למזלי, אין לי סוכרת, ולמרבה ההפתעה אין לי בעיית לחץ דם, למרות שאמי מתה מזה קרוב לוודאי. לחץ הדם שלי היה תמיד 120/80, במקרה הכי גרוע 130/90, והנה, למרות שהשמנתי ואיבדתי מכושרי המצוין השנה נמדדתי באיכילוב ביום חמישי, משום שאני משנסת מותניים וחוזרת לתכנית ההרזיה האישית שלי. התברר לשמחתי שלחץ הדם שלי צנח עוד קצת ל-110/70, וגם לשם התאמץ להגיע, מלמטה.



זנחתי את אימוניי ולכן אני חייבת להבין למה בכל זאת מצבי שפר עליי מלבד הגנטיקה המבורכת שלי, ואני מגיעה לשלוש סיבות. אף אחת מהן אינה פיזית, כך שיכול להיות שאני מדמיינת גם אותן:

1.      הסיבה הראשונה הכי מוזרה לי: בחרתי באהבה, למרות מורכבותו של הקשר, ובכל חודש זיקקתי אותו כמה שיותר כדי שיהיה רק זה, ונקי מציפיות. כדי לאהוב אותו הייתי חייבת לאהוב את עצמי סוף סוף, וזה מצליח לי. כלומר, עד שלא תאהבי את עצמך, גם אם את לא במערכת יחסים, לא יזוז כלום. ולא יועיל לומר לעצמך שאת מגעילה כי את שמנה. העיפי מחייך אנשים כאלה. שום דבר טוב לא בא משנאה, רק מאהבה, ומי שרואה בך רק גוש שומן לא יראה בך אדם גם כשתרזי, כי תמיד השומנים האלה יקיפו את דמותך כמו הילה.




2.     הסיבה השנייה מפרכת אף יותר כי היא תלויה באמונה (לא דתית): דלתות וחלונות נטרקות בפניי כבר חודשים רבים, מה שהוביל אותי למסקנה שהסקתי כבר לפני שנתיים - אני חייבת להיות עצמאית ולהתפרנס ממשהו שאני אוהבת לעשות ושיביא תועלת גם לאחרים, כי זהו סוד ההצלחה האמיתית, וזה גם מה שמביא כסף. אנשים אוהבים להיעזר באנשים שרוצים לתת להם ערך מוסף על הכסף שהם משלמים להם. ואני בהחלט מפונקת, משום שכל חיי עבדתי בעבודות שנהניתי בהן מאוד בעיקר משום שידעתי כמה אנשים מקבלים ממני עוד, אם כמטפלת לילדים, אם כמטפלת בקשישים, אם כמוקדנית בחברת שמירה שפותרת בעיות, אם כסוקרת שרוצה באמת ובתמים לדעת מה אתם חושבים על מוצרים ומועמדים פוליטיים, ואם בתקשורת ובספרות, משום שהחומר שחבריי ואני הגשנו לכם לקריאה הוגש בצורה המקצועית והמיטבית ביותר שיכולנו להגיש לכם. עכשיו אני עובדת על המיזם שלי, ואני לומדת כל יום משהו חדש ולומדת בדיוק איך אני יכולה לעזור לא רק לעצמי, ואמונה בעצמי וביכולותיי ממלאת אותי במה שמכונה אושר.


3.      ולבסוף, וואלה, לא נעים להודות, אבל כל המדיטציה הזאת עושה משהו. כשהייתי בתיכון אמא שלי לקחה אותי ללמוד ולתרגל מדיטציה, שאז רק התחילה להיכנס לכאן. אז עוד לא ידענו שיש לי הפרעות קשב וריכוז המשולבות ביצירתיות הנון-קונפורמיסטית שלי, ורק כעת, בשנה האחרונה אני מתמכרת לתענוג הזה כשאני מצליחה למדוט לפחות חצי שעה ונהנית מאור לבן-צהוב שמנקה לי את הראש, או את הצ'אקרות, או את המרידיאנים, או את הנשמה והנפש וממש לא אכפת לי איך קוראים לאור הזה, ואיך אני מצליחה להגיע אליו בכל פעם. אני שומעת שקט בראש, או שאני מגיעה לגלי התטא, או נכנעת באיפוק למחשבות שלי על היום שלי, ועל מי שמחבב אותי ומי שלא גם זורמות ומתנקות. לא תמיד אני מצליחה להתרכז בעצמי, אבל תמיד מוצאת את הדרך להשקיט את הרעש בראש גם בלי ריטלין. בכל זאת, לגודל שלי צריך 90 מ"ג וזה עולה 450 ש' בחודש, אז מדיטציה היא הדרך הזולה ביותר למרכז אותי לתוך עצמי.



אין לי דרך לדעת זאת בוודאות כמובן, וזאת הבעיה של כל הניו-אייג' לסוגיו, ואין לי ברירה אלא לסווג את זה שם. אני אוהבת לומר תודה על כל שיעור שאני מקבלת, גם הקשה והמכאיב ביותר, וזהו ללא ספק שיעור משמעותי לי שבו למדתי להכיר סוף סוף בכך שגם מה שאני לא ממש מייחסת לו חשיבות מדעית עובד. אני יודעת שיש מחקרים שתומכים בכך שמדיטציה מועילה לגוף כמו לנשמה, ואני מעריכה כעת שיש בזה משהו שאהבה לזולת, אהבה עצמית והשקעה בעצמך עובדים גם פיזית. בינתיים, זהו כבר היום השני שאני מצליחה לאכול ירקות מבלי לקטר, מפחיתה שוב את הכמויות של האכילה שלי בדיוק כמו בימים שבהם היה לי קל לאכול באמת כמו שאני אוהבת - הרבה פחות ממה שחושבים, וכל העודפים האלה שהצטברו חלקם באשמתי וחלקם לא, ימשיכו להיכחד, אינשאללה כן יהי רצון, ושלוות נפש. ואו-טו-טו, כשכבר יהיה בטוח לגוף שלי לחזור לקטלבלס האהובים שלי, אניף אותם בזיעה ובהנאה.


בריאות טובה לכולם.






צילומים: אילת מריה מיטש

תגובות