קניוק

מחשבות לא מנוסחות יותר מדי על יורם קניוק, שמת אתמול והיה אחד הסופרים שאהבתי מאוד, בעיקר בגלל השפה שלו ששחררה אותי לכתוב כמו שאני אוהבת לכתוב, מבלי לחשוש.

ראשית, תזכורת מהעבר: את קניוק לא אהבו במיוחד בהתחלה. עשו לו עוול כשלא רצו לשמוע את הקול המיוחד שלו וזלזלו בו ובסגנונו. היום כן, הוא מוערך, ועדיין, תשמעו בעיקר את הקוראים ולא את המבקרים והסופרים ה"כבדים" במיוחד. זה לא רק הכישרון שלו, לא רק הסגנון, אלא גם האנשים שדיברו בספרים שלו ואמרו דברים שאחרים לא רצו להאמין להם. כמו העובדה שאין גרמניה אחרת. לקח לו זמן עד שנחשב לאחד הגדולים, ולמרות שידע זאת לא ניסה להתאים את עצמו לקריטריונים של אחרים. 

לקח זמן עד שאנשים הבינו שהוא כישרון גדול ועקבי לא רק בסגנונו אלא גם בכך שתמיד בדק תאריכי תפוגה של חומרי הכתיבה שלו - מה התחדש, מה אינו תקף, מה חוזר ונושך אותנו בישבן משום שחשבנו שכבר נפתר, כמו היחס שלנו לבני אדם. לקח זמן עד שאנשים החליטו להתעלם מקנאת הסופרים האחרים בו ולאהוב את מה שכתב מבלי להתחשב בדעת אחרים.

קניוק אף פעם לא היה אחד מהחבורה משום שקולו שונה. הוא כתב על המלחמות אחרת משום שידע איך נראית מלחמה מבפנים, מה היא עושה לאדם וליצירה שלו. הוא גם היה אחד היחידים שבחר אחרת מכל מי שנשאר בארץ ועזב. הוא כתב על אמריקה עוד לפני שמייברג התחיל לכתוב עליה, ולהבדיל ממייברג הוא גם הכיר מקרוב את הדמויות שהפכו לאגדות ולחומר לסיפורים. האנשים אצלו מבולבלים יותר מהאנשים של סופרים אחרים והם מרשים לעצמם מה שלא הרשו לקניוק עצמו – להתפורר, להיקרע, לקרוע מה שנקבע לפניו בדם ואש ולטעון אחרת כי שום דבר לא תקף יותר. זה מה שקניוק עשה בעיקר – ערער על אמיתות ואחרים לא אוהבים שמערערים על האמיתות שלהם.

גם העברית שלו, שלמרות גילו הוכיחה שיש עברית ישראלית עשירה אבל גם לא מסתבכת אלא נשארת פשוטה ומובנת. השפה שלו גרמה לכך שאנשים חשבו שהוא מתאמץ פחות או כותב פחות טוב מאחרים. היום מנסים לכתוב כמוהו לא רק בספרות אלא גם בעיתונות.

לא קראתי את כל הספרים שלו, בעיקר בגלל הרגישות שלי שכבר לא יכלה להתמודד עם רגישות דומה של יוצר שאני אוהבת. את הברלינאי האחרון קראתי, כי גם אני נסעתי לגרמניה בדיוק בגלל אותן סיבות. גרמניה ריתקה אותי כל החיים ורציתי לדעת ממקור ראשון כמה שיותר על הארץ והאנשים בה. כבר לפני 17 שנים הבנתי שאין גרמניה אחרת. כשקראתי את הספר של קניוק לא רק שהסכמתי עם כל מילה גם ייחלתי לכך שאנשים ישתחררו מהפחד שלהם מפני גלותיות ויבינו כמה היא מסוכנת בכל מה שהיא מייצגת היום. כל כך שמחתי על הספר הזה. חשבתי כבר שאני פרנואידית עד שבא קניוק והוכיח שלא. לקניוק אני מאמינה.

גרמניה אנטישמית כמו שבחיים לא האמנתם שתהיה עדיין אחרי השואה, אבל גם ישראל היא ארץ שונאת בני אדם ויהודים ואנשיה ויוצריה וסופריה, ומזל שאת קניוק אוהבים היום כל כך הרבה אנשים. בגלל זה אני אוהבת אותו – כי הוא לא שאל אף אחד אחר מה לחשוב ומה לכתוב על כך, למרות שזה לא מקובל להיות פסימי כל כך.

קניוק אמר שלעת בלותו הייתה לו עדנה, וצדק. מה גם שספרים אינם מתים לעולם, וטוב שהיה כאן קניוק. אין ואקום ולא היה מעולם. אין עוד קניוק ולא יהיו כמוהו, אבל היצירה הישראלית עשירה היום גם בזכותו כי הייחוד שלו לא לדבר לכולם פתח את הדלת לעוד יוצרים שיעזו לכתוב למרות שלא יאהבו אותם רבים או בכלל. זה טיבו של אמן, שאתה יוצר גם אם אין לך קהל.