המזרח התיכון: החיים בסרט מז'אנר חדש לגמרי

אחרי יום הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 בארה"ב התפרסם מאמר, שלצערי אינני זוכרת מי כתב אותו, על כך שהפיגועים כמו תוסרטו בהוליווד בהתאם למסורת קולנועית ארוכה של סרטי אסונות. משחק התעתוע של הסרטים עם המציאות אינו חדש. כשתסריטאים רוצים לגעת במציאות יש להם דרך מדורגת לקבוע עד כמה ה"סיפור אמיתי" או "מבוסס על...", או "מעובד מ...". במובן מסוים ומצער, צופי הסרטים היו מוכנים לאימה ומתורגלים במראות כאלה, למרות שאף אדם שפוי באמת לא ייחל להתגשמותם.

מרכז הסחר העולמי 11.9.2001 (צילום: ויקיפדיה)

אתמול התסריט השיק למציאות פעם נוספת, כשבאיראן נבחרה ממשלה חדשה שבסיסה התנועה הרפורמיסטית. זוהי בדיוק התגשמות התקווה שתוסרטה זה מכבר בתקשורת, שבאיראן הקיצונית והמפחידה יתרחש מהפך שבו ה"טובים" ינצחו. הפוליטיקאים קטני האמונה וקצרי הראות המנהיגים אותנו התייחסו לכך לא פעם כשטענו שיש להתייחס לאיראן לפי חזות ההנהגה שלה, וכל עוד אין מנהיגים אותה רפורמיסטים מתונים אין מה לדבר על סוף שונה מתסריטי האימה שהציעו לנו ודרשו מאתנו לאמץ.

בדיוק כמו בסרטי המתח שבהם מנטרלים את הפצצה בשניות האחרונות, ולמרות שמסביב מפוזרים שברי זכוכית, חלקי מתכת וגופות עד רגע השיא וההתרה שלאחריו, אנחנו נושמים כעת לרווחה. נבטה תקווה חדשה, גם אם לא בטוח שהיא יציבה דיה, משום שיכול להיות שהעולם לא יתפוצץ בגלל חבורת המטורפים. אפשר לחזור לחיינו ולהתרכז במה שחשוב באמת. השאלה הנשאלת כעת היא האם מכאן הכל יהיה קל יותר להאמין להם שהם רוצים שלום? האם להאמין להם שהם אינם פנאטים דתיים וצמאי דם, ושהם עשו את מה שהמערב דרש מהם כל הזמן: להתנער ולהציל את ארצם ואת העולם?


מרכז הסחר העולמי 11.9.2001 צילום: ויקיפדיה

אני חוששת מאוד שלחבורת המטורפים שעומדת מהצד השני של המסך גם זה לא יספיק. אני חושדת בהם שהפי אנד אינו מה שהם מייחלים לעולם, ושהם מעדיפים שהפצצה תתפוצץ בכל זאת. בדיוק כמו שהתברר כבר לפני שנים שאף אחד מהצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מעוניין בפתרון של ממש, ברור גם היום שתיאוריות הקשר הזדוניות יש להן בסיס מסוים. הרי אם היה נחתם כאן הסכם שישים קץ לכל הסכסוכים, גם היהודים וגם המוסלמים היו נדרשים לרפורמות המעמיקות בסגנון הרפורמה של איראן. קרי, נטרול מרעומי הדתות הפנאטיות וחלוקת משאבים הוגנת וצודקת יותר בין העם לבין בעלי השררה.

סביר להניח שיאשימו אותי בנאיביות פושעת אם אציע לכם לדמיין איזה גן עדן היה יכול להיות כאן לולא היינו מכלים את רוב מרצנו בהתגוננות מפני איומי סרק כגון מלחמה מיותרת עלי אדמות. עם זאת, אני לא חושבת שמה שאני בונה עליו כעת שונה בהרבה מנאומי הבחירות והתעמולה שנושאים כל בעלי השררה כאן לדורותיהם, שמילות המפתח שלהם הן חינוך חינם מקיף, מערכת בריאות ציבורית מתפקדת במלוא הפוטנציאל שלה ותעשייה מתוחכמת המניבה תל"ג מעורר התפעלות משני צדי הגבול. שלא לדבר על מיגור הבערות ושיקום האקולוגיה במזרח התיכון שנפלה קורבן לחוסר שיתוף פעולה. החיים בסרט, לפי כל המפלגות והדתות במזרח התיכון.

האמת העצובה והמקוממת היא שים האפשרויות הבלתי מוגבלות חרב זה מכבר בשדות המוקשים שהונחו כאן בגלל אינטרסים חולניים של מנהיגים פחדנים שאינם מוכנים לשלם מחיר על אומץ, נחישות והתמדה למען האזרח. המלחמה נמשכת ותימשך בדיוק בגלל זה, למרות מהפכים על גבי מהפכים באזור הנפיץ בעולם שאפשר היה לנצל זה מכבר לאיחוד כוחות נגד האידיאולוגיות החשוכות.

אני מניחה שיהיו כאלה שיאמרו לנו שיש זרמים נסתרים מן העין שלא יפסיקו לעולם לחתור להשמיד אותנו, ועל כן לא נפסיק לעולם להתגונן ולנסות לנטרל את הפצצה. אולם זה בדיוק מה שאנחנו עושים גם בימי שלום ושלווה, וגם כאשר אנחנו מרגלים ופועלים במדינות ידידותיות לנו שמעולם לא הכריזו עלינו מלחמה. השאלה היא רק עד כמה ניגרר להסחת הדעת מסדר העדיפויות האמיתי שעומד בפנינו היום ומחייב אותנו להפסיק לחרחר מלחמה ולדאוג לכך שהעורף, מדינת ישראל, יפסיק להיות הגיהינום עלי אדמות עוד לפני שיתאדה בפצצה הגרעינית.

אין צורך בחשיפת מטמון מסמכים סודיים כדי לדעת זאת בוודאות. כבר זמן רב שיקול הדעת הנבון, הקומון סנס, מובס שוב ושוב על ידי פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמסיטים את המהלכים המדיניים והכלכליים מהמעשה המתבקש לעבר המעשה שלא ייעשה. כך שכדי לדעת אם יש כאן כוונה אמיתית לעשות הכל כדי להציל את העולם ולהתרכז בשיקומו ובתיקונו הביטו במנהיגים והקשיבו להם, למה שהתסריטאים ישימו בפי הדמויות שמניעות כעת את העולם.

אם הם יגיבו במונולוג שבלוני ודוגמטי שאינו מכיר במציאות החדשה שנוצרה לאחר האירוע המחולל בסרט – פנינו לסרט אימה שבו חייבת להתפוצץ פצצה כלשהי, והמחיר ייגבה בדם. אם הם יגיבו בצורה שונה, מפתיעה לטובה, אמינה וכנה של עידוד השינוי והושטת יד – יכול להיות שמעכשיו ייכתב כאן סרט שונה לגמרי, מז'אנר חדש שטרם היה כמותו במזרח התיכון. הלוואי.

הפטרייה הגרעינית בנגסקי, 1945 (צילום: ויקיפדיה)
המאמר מתפרסם גם בעיתון האינטרנט הקואופרטיבי מגפון


תגובות

רשומות פופולריות