הלֹעֵג לָרָשׁ - חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד - לֹא יִנָּקֶה?


קישור מעניין עושה ספר משלי בין הלועג לרש לבין השמחה לאיד. שניהם לא יינקו, אבל מה עושים כשהלועג לרש הוא זה שנופל? האומנם בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ? 

איך בכלל הגענו למצב כזה שבו אנשים העמידו עצמם מולנו, העלו את עצמם למעמד נישא שאין לגעת בו ואותנו לאויביהם, רק משום שנדמה היה להם שאת הכסף שלהם אנחנו רוצים לעצמנו?

לא את הכסף של אנשי עסקים מצליחים בזכות עצמם אנחנו רוצים, כי אם את הכסף שלנו. הכסף שאינו משולם לעובדים העושים לטייקונים את הונם במו ידם ואינן מקבלים שכר הוגן על עמל כפם.

הכסף שנגזל במחירים יקרים ללא הצדקה, כסף שהולך ישירות לכיסים של אנשים שאינם משלמים מכיסם על כישלונם העסקי והמוסרי. אנשים שמסיתים נגד מי שריפד את חשבונות הבנק שלהם מלכתחילה, אם בקניית המוצרים שלהם במחירים מופקעים ואם בהשקעה בחברותיהם על בסיס מצגי אשליה שהם אנשי כבוד וערכים.
אין פלא שאנחנו כבר במצב מלחמה. במצב כזה אין מנצחים אמיתיים אם לא הצלחנו להימנע ממנה, אבל עדיף להיות בצד המנצח, והצודק.

לא שמחה לאיד יש לי לנוכח תמונתו של נוחי דנקנר, כי אם ההכרה בהוכחה שקיבלו כל קטני האמונה שאשפר לעשות זאת. אפשר לחיות טוב יותר אם נעמוד על זכותנו לא להיכנע לתעמולה שלא מגיע לנו מה ששלנו, ושהאנשים האלה אינם נגישים ואי אפשר לערער על המיתולוגיה שלהם.


יהא זה גם לקח לתקשורת על כל הסתעפויותיה: פולחן אישיות נגמר תמיד בפסל מנותץ בכיכר העיר.

תגובות