מנהרת הזמן ואני

לאחרונה ערכתי ספר זיכרונות של אדם שנולד באירופה לפליטי שואה שעלו ארצה אחר כך. תולדות מדינת ישראל עד היום נמהלו בסיפורו הפרטי בעיקר משום שהוא היה מבוני הארץ, פשוטו כמשמעו. הוא הזדהה כציוני והזכיר לי שהמילה זאת התקיימה פעם שלא בהקשר האקטואלי-מניפולטיבי שלה. היו בסיפור שלו מילים ישראליות נוספות שזכרתי והן הפכו לזיזים שבהם נאחזתי כשגלשתי לתוך זיכרונותיי.

כשהתפניתי להביט בהם באופן שבו הבטתי בחייו, יכולתי גם אני לסמן במדויק ובחפץ לב את התחנות שחלפתי בהן, אלה שבדיעבד הבנתי שהן לא היו רק תחנות מסע פרטי שלי, אלא גם של הקבוצה שאליה אני משתייכת ואת שפתה אני דוברת. אם עד היום צחקתי על גילי ועל כל הפתקים שמרכיבים את הקולאז' שהטמעתי בי, היום המשא הזה הוא הפרספקטיבה שאי אפשר להתעלם ממנה בכתיבה שלי. אני נדרשת לבדיקה הזאת משום שכעת אני מתחילה סוף סוף לכתוב מבלי לצנזר יותר ומבלי להיות מחויבת לנקודת המבט של איש מלבד שלי. מכאן נובע השם "לא פוליטיקלי קורקטית" שאינו מבקש לעורר פרובוקציה, אלא לומר בפשטות שאני משתדלת לא להסכים אוטומטית עם כל דבר, אלא לבחון אותו ואז להסיק את המסקנות שלי. לפעמים הן יהיו זהות לרוב, לפעמים לא, אבל הן תמיד ייאמרו בקולי.

"כשתגדלי תביני", אמרו לי, והיום אני משתמשת בביטוי רבות בעצמי כשאני פוטרת אנשים צעירים בגלל גילם, בדיוק כמו שעשו לי. אני מערערת עליהם כבני שיח ראויים משום שגילם אינו מאפשר להם זווית ראייה רחבה דיה כדי לדון בנושאים מסוימים, לטעמי. אני מצפה מהם גם להודות במוגבלותם זו, ולהבין שהגיל משמעותי יותר בהליך הסקת המסקנות שלהם מכפי שהם משערים.

היום אני מבינה שהבעיה בביטוי לא הייתה הנימה המבודחת שנלוותה אליו, אלא הייאוש מכך שאי אפשר להחליף בין פרקטיקה לתיאוריה. החינוך שאנחנו מקבלים בבית הגידול שלנו מלידה הוא התיאוריה של החיים. הניסיון שלנו, או ההוצאה לפועל של "המדריך לחיים" שקיבלנו, הוא הפרקטיקה. לא זו בלבד שלרוב הן אינן תואמות ואינן תומכות זו בזו, אלא שלדאבוננו אין דרך לקצר תהליכים ולהטמיע תובנה זו מבלי לחוות אותה, כלומר לצבור כמה שיותר רגעים וכמה שיותר ניסיון מעשי.

אני מכוונת למטען המצטבר בתבונה, בבינה, לכל הדקויות שרק השנים מלטשות ומעדנות, לכך שהמוח שלנו הוא תוצר מובהק של תהליכים התלויים בזמן. למדתי להבדיל בין עובדות, שהן המציאות, לבין הפרשנות להן, שהיא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה. כישורי ההתבוננות שלנו בעצמנו ובאחרים החולפים על פנינו הולכים ומשתפרים, ואנחנו מזקקים מהמידע הרב את מה שנחוץ לנו כדי לקבל החלטות.

שפה היא הביטוי הישיר לכך, לטעמי. אם הייתי מבקשת מכם לנהל יומן ילדות, יומן נעורים, יומן בגרות, ולהשוות בין הניסוחים, הייתם מקבלים את ההמחשה הטובה ביותר של המטען האמפירי שצברתם. אי אפשר להתכחש לו. אני מציעה לכל אדם לכבד את טקסט חייו, ולהבין כיצד להיעזר בו ככלי עבודה שיפיקו לו תועלת. לקרוא בלי פחד את הטקסט כדי לשכלל עוד גם את הפרקטיקה. זה מה שאני רוצה לכתוב מעתה.