יומן אלול - סליחות 7 - רחמים עצמיים

היום, ה-1 בספטמבר, הוא אחד הימים הכואבים לי ביותר בשנים האחרונות.

לו הייתי מצליחה בטיפולי הפוריות שלי גם אני הייתי שולחת את ילדיי לגן.

אבל אני לא, וההתרסקות עברה כבר מזמן את קו החמלה והאמפתיה שאינן משתקות,

והעבירה אותי לרחמים עצמיים.

אין לי כמעט קנאות בחיי. התברכתי.

אני מקנאת באנשים שכותבים טוב ממני, וכאלה אינם הרבה, לטעמי האישי, כמובן.

אני מקנאת באנשים בעלי משפחות חמות סביבם עם כל הבלגאן הבלתי נמנע שלהן,

אבל הן שם, וכמובן בנשים שיש להן אמא אוהבת ותומכת שלא הכשילה אותן.

הכי הרבה אני מקנאת באנשים שיש להם ילדים, והם הרוב והם מקיפים אותי מכל עבר.

אני לא מדברת על אלה שאין להם ילדים, מבחירה. זכותם.

אני מדברת על אנשים כמוני שרצו ולא הצליחו,

כשיש כל כך הרבה אנשים שמתעברים גם מבלי לרצות בזה בכלל.

כל כך הרבה אנשים שלא רצו ילדים ועשו אותם מכל מיני סיבות, ולי אין.

כשאנשים מדברים על הגוזלים והאפרוחים שלהם,

אני עוצמת עיניים ומנסה לשתק את קצוות העצבים שלא ארגיש, 
שלא יוליכו את הרחמים ישר לתוך הלב.

לא נהוג לדבר על דברים כאלה, או שלהפך, נהוג לדרוך עליהם ברגל גסה,

ובטוחים שאפשר לקום מהר על הרגליים ולהתגבר על כך שהדבר היחיד

שאין לך עליו שליטה קרע אותך לגזרים ואת מנסה לאחות אותם תחת אש השגרה.

אני מכירה את כל הפחד והמורכבות של הורות, של אמהות, ומעולם לא פקפקתי בזה, עד לאחרונה.

בשנתיים האחרונות אני נכשלת שוב ושוב בניסיונותיי לקום על הרגליים שלי,

וזה משום שאני מרחמת על עצמי בלי סוף, מבלי להבין שזה מה שזה.

קראתי לזה בשמות אחרים, לא ראיתי את זה בדיוק וסביר להניח שלא הייתי מוכנה לכך,

אבל עכשיו אני יודעת מה קורה לי – אני מניחה מעצור דלת בצורת רחמים עצמיים,

ושום דלת לא נפתחת לי משום כך כמו שצריך.

אני לא מצליחה לקום על רגליי מבפנים, 
אז איך אצליח להיות אמא או אחראית לגורל אחרים?

אני מתאבלת יותר מדי זמן על הילדים שלא הריתי, שלא ילדתי.

אני מדברת אתם כל הזמן כמו אישה משוגעת על הספסל בכל מקום.

אני מבינה מצוין את כל אלה שניצלו בזמן שמשפחתם נכחדה והם ממשיכים לראות אותם חיים סביבם.

אני לא יודעת להניח לילדים שלי ולהמשיך הלאה, משום שאני חושבת שאם אפרד מהם לשלום

ואפסיק לרחם על עצמי כבר לא תהיה לי משפחה.

עדיפה המשפחה הדמיונית שלי מאשר להיות לבד, במיוחד כשאני לוזרית באהבה.

אני רוצה לסלוח לעצמי על שהתאבלתי כל כך הרבה זמן, גם אם זה היה בלתי נמנע,

בתקווה שאדע לצאת מהאבל הזה חזקה יותר ואמיצה לחיות ללא הילדים שלי שאין לי.

אני לא יודעת אם אצליח לעמוד במאמץ המורכב לנסות בכל זאת להיות אמא

בדרכים אחרות אם אני מצליחה כעת בקושי לדאוג לעצמי,

אבל הרחמים העצמיים אינם יכולים להימשך עוד.

אם אהיה עוד רגע כנה עם עצמי, הרחמים העצמיים הם התירוץ שלי לא לנסות שום דבר אחר,

שום דבר שאינו קשור גם לתחומים אחרים שבהם אני יכולה להצליח גם מבלי להיות אמא, כמו שחלמתי.

האמת היא שמכל מה שכתבתי אי פעם, הכאב הזה הוא הכאב הכי נוקב שאי פעם הרגשתי,

ולכן אני אפילו לא נוגעת בקצה קצהו של האובדן הגדול אצלי.

טרם הקשבתי במלוא הקשב למה שהרחם הריק שלי צועק לי.

אני חושבת שכעת אני מוכנה יותר להקשיב לו, לכעס שלו, לאכזבה, לתסכול,

לפחד מהעתיד הריק, לבדידות, לפוטנציאל המבוזבז שלו.

אני רק מתחילה לסלוח לעצמי על הרחמים העצמיים. 

זה ייקח זמן, אבל לפחות התחלתי לנוע לקראתי.