האמת היא שבימים האחרונים השלום לא מעניין אותי ולא אכפת לי כהוא זה אם המלחמה תתחדש או לא. מעניינות אותי שאלות יותר עקרוניות. אני צופה באובססיה במה שרובין ויליאמס השאיר אחריו, ומנסה למצוא אצלו תשובות למה נשבר סופית.
האם המציאות בהירה עד כדי כך שבלי חומרים קשים הוא לא יכול היה לעשות ממנה צחוק?
האם מי שיכול להתפרע על המציאות בלי חומרים כאלה חזק יותר ממנו?
האם גם אדם כזה יוכרע?
האם הוא שיקר לנו?
האם כל החיבוקים והאהבה שמקבלים מאנשים לא יעזרו בסופו של דבר לאף אחד?
האם שווה בכלל לנסות?
למה זה נוגע בי כל כך עמוק?
למה אני כועסת עליו?
למה הוא מזכיר לי דברים שרציתי לשכוח?
זה שווה את זה?
אם הייתי מגיעה אליו למעלה, הוא היה מודה שטעה והיה צריך להישאר?
כל כך הרבה כוחות חזקים ומנוגדים שאני מרגישה אותם כל השנים, ומעולם לא רציתי באמת לוותר על הניצחון. היו שנים שבהן התייאשתי, שבהן לא ידעתי מי אני ואיך אנצח, אבל מעולם לא רציתי באמת לוותר על המאבק. אני לא מבינה למה הוא ויתר ונכנע. אני מנסה להבין.
האם המציאות בהירה עד כדי כך שבלי חומרים קשים הוא לא יכול היה לעשות ממנה צחוק?
האם מי שיכול להתפרע על המציאות בלי חומרים כאלה חזק יותר ממנו?
האם גם אדם כזה יוכרע?
האם הוא שיקר לנו?
האם כל החיבוקים והאהבה שמקבלים מאנשים לא יעזרו בסופו של דבר לאף אחד?
האם שווה בכלל לנסות?
למה זה נוגע בי כל כך עמוק?
למה אני כועסת עליו?
למה הוא מזכיר לי דברים שרציתי לשכוח?
זה שווה את זה?
אם הייתי מגיעה אליו למעלה, הוא היה מודה שטעה והיה צריך להישאר?
כל כך הרבה כוחות חזקים ומנוגדים שאני מרגישה אותם כל השנים, ומעולם לא רציתי באמת לוותר על הניצחון. היו שנים שבהן התייאשתי, שבהן לא ידעתי מי אני ואיך אנצח, אבל מעולם לא רציתי באמת לוותר על המאבק. אני לא מבינה למה הוא ויתר ונכנע. אני מנסה להבין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה