אקנה מיטה חדשה, אבל רק מיטה וחצי.
אני, ועוד קצת ממך, ולא יהיו אחרים אחריך, גם אחרי שתלך, אבל יהיה קצת ממך כדי שלא יגידו שאני אנוכית כל כך. הרי המיטה הבאה תשמר רק חלק ממך לידי, וכך ראוי שיהיה. זאת הייתה הבחירה.
נוכחות שהיא בקושי למחצה, מרפרפת, ערטילאית לרוב, בלב ולא בגוף.
נוכחות שיש לה תנאי קשוח ומוקפד, זעפני ומחמיר: תנאי ודרישה לגוף
מושלם, מטעמי גועל, מטעמי בריאות, מטעמי משיכה מינית, מטעמי כל מה שדוקר ופוצע את האהבה.
אקנה לי מיטה חדשה, ובה לא יגור לעולם אדם מלבדי, מלבד הלב הקורס לו פנימה
לאטו, ולא מחמת שומן אלא מחמת צבר מחלות הבדידות.
חיים מפה ועד הודעה חדשה היו אמורים להיות בה, במיטה האבודה הזאת. חיים
שלמים של שיחת כריות, של הסנטימטרים המצטמצמים ביני לבינו, ביני לבין אהבת חיי.
היכן שנמחקים כל הספקות ואני בטוחה כמו איילת קטנה בזרועות סבה, סבא שהיה צבא שלם
של אהבה.
קניתי פעם מיטה ענקית וחשבתי לי, כמה מטומטמת, שיגורו בה אבא, אמא, ילדים
וילדות, וחיית מחמד. את לא יודעת עד כמה עד טיפשה עד שאת מועדת היישר לתוך הקירות הלועגים של התבונה שלך.
היום אני יודעת. במיטה הזאת אגור כל חיי לבד. אני בוחרת למות בה מבדידות
ולא מאהבה.
 |
| צילום: אילת מריה מיטש |
תגובות
הוסף רשומת תגובה