אחרי החידוש, האופוריה, ההתרגשות וההתיישרות לתוך המסלול המקוקוו, באה הנפילה. אני לא מתרגשת, זה כמעט אוטומטי וזה מחויב המציאות כמעט.
כשעברתי לגרמניה החומרים המרוממים במוח עבדו כל כך חזק, שרק שבועיים אחר כך נפלתי והתקשרתי בהיסטריה הביתה שאני רוצה לחזור.
"חכי עוד קצת", אמרה לי אמי, "ואז נדבר שוב. אם עדיין תרצי לחזור – תחזרי".
הניגוד היה חריף משום שלא רציתי משהו יותר מאשר להגר לחו"ל, ובמיוחד לגרמניה. אבל הנה, גם זה עבר. אהבתי כל רגע שם למרות שלא הכל היה נהדר בבית שבו גרתי.
כעת זה קורה שוב, באשקלון, כמעט חודשיים אחרי. אבל אחכה. אתמול היה סיוט עם השכנה מלמעלה, שממררת את חיי עם הרעש שהיא עושה עם כפכפים ורהיטים.
היה אפילו שוטר, אבל אני מקווה שהיא הבינה, אחרי שהשוטר שהזמינה לי צידד בסוף בי ועלה להזהיר אותה, שיש לי קייס.
בינתיים, אני מחכה לתור שלי בעוד שבוע וחצי עם האנדוקרינולוג החדש כאן, בביה"ח ברזילי. בתקווה שימצא לי פתרון לכדורים שאינם עובדים ומחמירים את מצבי מיום ליום.
אני כבר מיואשת בשקט, נלחמת על כל יום ועל כל תנועה שאני עושה, על כל מילה שאני כותבת, מחוקה מעייפות כבר בארבע אחרי הצהריים, לא משנה מה אני עושה או לא,
משמינה והולכת ולא מצליחה לרזות, ומאבדת תקווה לחיים נורמליים.
אני רואה את האופק מבעד לערפל הזה, בדיוק כמו הבוקר בדרך לתל אביב, כשנכנסנו לערפל כבד שמזמן לא נתקלנו בו, ובסוף יצאנו ממנו לאור.
הדימוי הכי שחוק והכי נדוש. ככה אני היום. אני וזיכרונות האהבה שלי, והתקוות שלי.
קשה לי מאוד להחזיק בכל מה שסביבי ולנצל את כל ההזדמנויות משום שאני לא נמרצת ואפילו לא מצליחה לשמור על ערנות מספקת, אבל אני נלחמת.
אני נשבעת לכם שאני נלחמת בכל מה שנותר לי.
אני מניחה שנותר לי הרבה. אני מקווה, לפחות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה