גרמניה זבת חלב ודבש

גם אני ניסיתי להגר לגרמניה ואני עדיין חוזרת לשם בדמיוני, כשאני לא יכולה יותר לשאת בנטל הכספי של החיים כאן. צר לי להעביר לשם את החלום התנ"כי, משום שאני יודעת עד כמה זה כואב בהקשר הגרמני, אבל כשחייתי שם בשנים 1994-1995 היא נדמתה לי כארץ זבת חלב ודבש של ממש, ולכן אני יודעת למה מהגרים אליה ולמה אני רוצה לחזור לשם בעצמי, לו יכולתי. לאותה רפובליקת ויימאר הקצרה שכל כך פוליטיקלי קורקט לשנוא. רפובליקת ויימאר, שהייתה הניסיון הגרמני להתאושש לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחוסלה סופית בידי היטלר כשעלה לשלטון בשנת 1933. אין צורך ללמד אותי היסטוריה ולומר שבגלל השואה אין מקום כמו ישראל ושכאן לא תהיה שואה ליהודים. אני מתעבת את הזילות במילה שואה, ולכן לא אשתמש בה אלא אחזור עוד יותר לאחור בזמן, ואגיד בנחרצות שהידרדרנו כבר למשטר פיאודלי, שבו דורשים מהאריסים הנרצעים להודות למשטר האבסולוטי על חמצן החינם שהם נושמים. גם זאת השמדה, גבירותיי ורבותיי.





אבל נחזור לוורט השבועי של רבנו המלומד, שר האוצר, שכהרגלו בקודש מחפף בעובדות היסטוריות, זוכר רק מה שנוח לו. הוא מעדיף להשכיח את הקשר המדמם שבין קיום רעוע חסר ודאות לבין שנאה ורצח. נחזור אם כך, ברשותכם, לשיעור בהיסטוריה על ויימאר, ונעשה את זה קצר. הרייך השלישי קם על חורבות כלכליות של גרמניה. גרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הלכה והסתחררה באינפלציה מטורפת, ומי מאתנו שזכה להשכלה תיכונית ראויה זוכר את התמונות של אנשים סוחבים את משכורתם הביתה במריצה, בגלל אובדן ערך הכסף. מה שלא סיפרו היה שגם אז היו מונופולים שיצרו מעמד צר של בעלי הון שהתעשרו מכך שהשתלטו על משאבים לאומיים ועל מפעלים שקרסו בשל המצב. מוכר, ברור שמוכר.
משכורות איבדו מערכן בגלל ההיפר אינפלציה, מחירם של מוצרי מזון האמיר לרמה בלתי נסבלת, כספי החסכונות שימשו להישרדות, המחאה החברתית הוציאה גרמנים כועסים לרחובות והשנאה זרמה כמים ברחובות. או אז, כשכבר נדמה היה שהמצב משתפר והשקעות זרות החלו לזרום למדינה – המשבר הכלכלי של 1929 דרדר שוב את העולם למיתון, ובגרמניה נואשו סופית מהניסיון להיות "מתורבתים" וכאחד העמים. ממילא, אחרי הסכם ורסאי המשפיל הגרמנים חשו שגבם לקיר וכל העולם דוקר אותם בקלשונים. פיטורים המוניים, קושי ליצור מקומות עבודה חדשים, פשיטות רגל, מאבק נואש על פתרונות מקוריים. התרבות פורחת לכמה רגעים בשיא היצירתיות שלה על רקע השסעים החברתיים-פוליטיים והניסיון למחות ולחיות במקום רק לשרוד.
מחירי הכרטיסים באופרה הישראלית, הגבוה שבהם 425 ש' (צילום מסך מהאתר)

מכאן הדרך קצרה לייאוש טוטאלי מכל מה שדמוקרטיה מסמלת, משום שדמוקרטיה היתרגמה זה מכבר לשקר גס שמשרת רק בעלי און דורסניים שצוברים הון נוסף. רואה האזרח הפשוט מה שרואה, ושואל את עצמו למה לו להיות סובלני וסבלני, כשאיש הישר בעיניו יעשה, ואף אחד לא דואג לו, אחד העם. היטלר מבין, ועולה על גלי השנאה הגזעניים לכל מי שאינו חלק מעמוד השדרה של העם, לתפיסתם של הגזענים למיניהם. בדרכים דמוקרטיות עלה היטלר לשלטון, בדרכים דמוקרטיות הביא את השואה על היהודים, על הצוענים, על אנשים עם מוגבלויות, על ההומוסקסואלים, על גרמניה כולה שנחרבה לעשרות שנים, בתחילה רק כלכלית, ואת המחיר ההיסטורי היא משלמת עד היום.
אומרים שיוקר המחיה כאן מחויב המציאות, שהספקים והיצרנים גם הם משלמים המון כסף על הזכות לייצר לנו מזון ושאר צרכים. מכאן נובע שגם מי שצורך אותם חייב להשתכר המון כסף, ולכן גם השירותים של הבאים בתור בשרשרת המחיה שלנו גובים מאתנו את המינימום ההישרדותי, ועוד רווח, מי יותר מי פחות. חיים אינם אך ורק הישרדות, וכל מי שחושב שתכלית חייו היא אך ורק מאבק בלתי פוסק על הלחם והגבינה שלו כמו בארצות הכי נחשלות אינו מכיר בכך שמותר האדם הוא ברוח שלו, בכך שאינו מתעסק כל היום רק בגוף אלא גם בתרבות, באמנות, בכל מה שנותן לאדם טעם לחיות. התרבות כאן מצריכה מאתנו חיסכון ניכר בשאר ההוצאות, והתפיסה שתרבות היא מותרות היא שמבדילה את החיים המפרכים בישראל לעומת שאר המדינות שבהן טוב לחיות. הדגש הוא על המילה לחיות, לא רק להתקיים. לדעת שיש לך עוד מה לעשות חוץ מלומר תודה שמרשים לך לנשום.
אני לא צורכת כמעט מופעי תרבות מכל סוג, בעיקר בגלל הכסף. כשאנשים הולכים למופעים בקיסריה של זמרים מפורסמים, לי אין כסף לכך, וזה בסדר בעיניי כל עוד יש לי דרכים חינמיות לצרוך תרבות וטעם. אבל גם מי שיוצר לי תרבות חינמית חייב לחיות, וגם לו מגיע להרוויח ביושר ובכבוד. הרי גם אני מתפרנסת בסופו של דבר מתרבות. ההמחשה הכי טובה שקיבלתי אי פעם הייתה כשרציתי ללכת לאופרה, הבילוי המועדף עליי אחרי קולנוע. בישראל לא יכולתי בגלל המחירים, בגרמניה יכולתי לממן כרטיס בבית אופרה נחשב מאוד בכסף הפנוי שנותר לי משכרי הסמלי כאו-פר. ביום הולדתי הלכתי לאופרה של דיסלדורף, ולהפתעתי קיבלתי כרטיס חינם למקום הכי טוב שישבתי בו אי פעם באופרה, באולם קרוב לבמה. כששאלתי למה, ענו לי שיש בגרמניה מנהג להחזיר לקופה כרטיסי מינוי שלא ייעשה בהם שימוש מסיבות שונות, משום שמחלקים אותם חינם למי שצריך. הניחו לי כעת עם האירוניה שבאומת תרבות כזאת קרתה השואה. זאת בדיוק הדמגוגיה שמונעת שינוי לטובה גם בישראל, משום שתודעת אושוויץ כאן אינה מניחה לנו להתקדם לעתיד טוב יותר כאן ולא רק באירופה ובארצות הברית.

תגובות

  1. זו המטרה של ביבי להגדיל את הצמיחה וכךף כולנו במירוץ מטורף לסגור את החודש חוץ ממי שכבר הגיע לדירה או שתיים פלוס 3-4 רכבים ומשתין מגבוה על כל מי שרץ מאחוריו

    השבמחק

פרסום תגובה

רשומות פופולריות